יום רביעי   12-08-2020
תמלול הכתבה: סדר חברתי 3/12/2013

מגיש: השבוע בסדר חברתי:
המשטרה דורשת צילומים מהפגנת הבדואים - התקשורת מתנגדת, למעט הערוץ הממלכתי.
בחנוכה הזה שואלים "מה נשתנה" - על המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלת נתניהו.
סתיו שפיר: יש תקציב מדינה שאתם מכירים אותו ואפשר לראות אותו אפילו באינטרנט, ויש את התקציב הסודי, החסוי, המסתורי.
מגיש: מאהל ארלוזורוב - על המצוקה שהפכה לחלק מהנוף.
ויקטור מימון: אני מטפל בהם באוכל, במזון, במיטות לישון לשים את הראש מהחורף.
מגיש: חקלאות דורסנית - מי מרוויח מייבוש המעיינות בבקעה.
יוסף דיב אבו אשבה: אני למשל הייתי חקלאי ועכשיו אני עובד כנהג מונית
מגיש: אריק איינשטיין - גובר על האיום האיראני.
"סדר חברתי" - מהדורת האקטואליה של הטלוויזיה החברתית.

הפודל מרוממה
מגיש: אי ציות אזרחי היא אחת מפרקטיקות הפעולה בחברה דמוקרטית ויש לה כר נרחב בכתבות הטלוויזיה החברתית. מצעירים שמסרבים להתגייס, דרך מורים שמסרבים לצאת עם תלמידים לסיור בחברון, נשים שלא מצייתות למגבלות התנועה שהמדינה כופה על הפלסטינים ועד חיילי מילואים שמסרבים לשרת בשטחים הכבושים. נראה כי עתה הגיעה שעתם של גופי התקשורת לנקוט באי ציות אזרחי, לאור דרישת המשטרה למסור לידיה צילומים מההפגנה בצומת חורה נגד מתווה פראוור. עד כה רוב גופי התקשורת הודיעו כי הם יתנגדו לצו המשטרתי, אך דווקא הערוץ שטוען לכתר "הערוץ הציבורי" - הודיע כי יפעל על פי החוק, ובכך הזכיר לנו, שוב, כי הוא בעצם ערוץ ממלכתי ולא ציבורי.

מדיניות נתניהו ע"פ אדוה
מגיש: ממשלת נתניהו השנייה, זו שכיהנה עד 2012, היא הממשלה הראשונה שנדרשה להתמודד עם תוצאות הצעדים הכלכליים, שהוביל שר האוצר, בנימין נתניהו בשנים 2002-2003. את קריאת התגר המשמעותית ביותר השמיעה תנועת המחאה החברתית של קיץ 2011. שנתיים וחצי חלפו מאז המחאה והשאלה מה נשתנה עדיין מחכה לתשובה. בצורה שיטתית ניתחו במרכז אדוה את הצעדים שממשלת נתניהו נקטה בתחומים מקרו-כלכליים וחברתיים, כדוגמת מדיניות הריבית, המיסוי, השכר ומשאבי הטבע.
שלמה סבירסקי: מה שקל, הוא לצמצם את תפקידי של המדינה ואת התקציבים שלה. כאשר הסיבה שניתנת, ההנמקה שניתנת, היא כדי לשחרר מקורות לטובת המגזר העסקי. עכשיו מסתבר שיש משרדי ממשלה שבעקבות הקיצוצים התכופים איבדו שליטה בתחום שלהם.
סתיו שפיר: אחרי שמוגש תקציב המדינה ואחרי שנערך כל התהליך הזה, ומצביעה הכנסת והוא מאושר, משרד האוצר רוצה מידי פעם לערוך שינוים בתקציב. מה זה אומר מידי פעם? פעם בשבוע. כמה כסף? מאות מיליונים. זאת אומרת, אם שאלתם את עצמכם איפה הכסף, מצאנו אותו. רק מה? עד המושב האחרון חברי הכנסת היו מגיעים לוועדה, ובזמן הישיבה, בבוקר הישיבה הם היו מקבלים חבילה כזאת של טבלאות, חברי הכנסת היו צריכים לקבל את הערימה הזו בזמן הישיבה ולהצביע עליה בזמן הישיבה. היועצים המשפטיים של הוועדה בכלל לא נכחו בתוך הוועדה, ורוב חברי הכנסת בכלל לא הגיעו. במילים אחרות, יש תקציב מדינה שאתם מכירים אותו ואפשר לראות אותו אפילו באינטרנט, בשנים האחרונות, ויש את התקציב הסודי, החסוי, המסתורי, שהוא עובר בהעברות תקציביות. הישג הראשון היה שאנחנו מקבלים את הרשימה של השינויים התקציביים האלה שבוע לפני ההצבעה. זאת אומרת שאנחנו יכולים ללמוד אותם. זה לקח בדיוק שעה לגייס דרך האינטרנט, מסטטוס בפייסבוק, מאה איש שבאו לעזור כדי לנו לחקור את ההעברות האלה. זאת אומרת שעכשיו אנחנו יושבים כל שבוע, בצוותים עם אנשים שבודקים, ועוברים ולומדים את החומר, ואנחנו מוצאים את כל הדברים הקטנים ויכולים גם להגיע לוועדה ולחסום אותם, לעכב אותם, להסביר גם לחברי הכנסת האחרים, לגייס שם קואליציה ולנסות לפעמים לעצור. וזו רק דוגמה קטנה לאיפה הציבור הפך להיות מעורב.

מאהל אין ברירה
מגיש: ומהפודיום למציאות בשטח. אלפי אנשים עוברים כל יום בצומת הרחובות ארלוזורוב – נמיר בתל אביב. מי שיציץ לתוך הגן שנמצא בסמוך, יוכל להבחין בעיר אוהלים קטנה, כנראה האחרונה שנשארה מימי המחאה החברתית. אומנם פעילי המחאה קיפלו את האוהלים וחזרו לשגרה, אך לדרי הרחוב נשאר רק מאהל אין ברירה בארלוזורוב, כדי ללון וכדי למחות.
ויקטור מימון: אני לקחו לי את הבית, עמידר, לפני שהייתי אבא לשני ילדים, הייתי גר בלוד. ואשתי הלכה לאמא שלה גידלה את הילדים שמה. ואני זרוק ברחוב.
מגיש: במשך השנים הפך ויקטור מימון לרוח החיה של המאהל. הוא מטפל באנשים שנדחקו לשוליים ולחיי רחוב.
ויקטור מימון: אני מטפל בהם באוכל, במזון, במיטות לישון לשים את הראש מהחורף, ואני דואג לכל מיני אנשים שישנים בגנים ציבוריים. יש לי קרוב ל- 26 עכשיו, היה לי איזה 35 שחלק מהם הלכו לגגונים והלכו להוסטלים. הגיעו לי פה שלושה חדשים, אחד, שתיים ושלוש, אתמול הגיעו שהם לא יכולים לעמוד בשכירות, יש להם חובות והם אנשים שנמאס להם מהחיים לחיות כמעט, זה מה שאני יודע.
מגיש: ביום המאהל ריק. רוב האנשים יוצאים לעבוד ומנסים להתפרנס.
ויקטור מימון: אחד עובד בחשמל, אחד עובד בבניין ואוכלים מפחי האשפה, אוספים בדלי סיגריות. אין להם שום קצבה, אין מי שיטפל בהם אז המצב שלהם מתרדד מיום ליום. אנשים פה כבר על שלב התייאשות, אין לנו כוח אין לנו אוכל, לפעמים היום כמו שאת רואה אין לנו אוכל. אנחנו רוצים שכל הקהל יבוא ויעזור לנו, יחבק אותנו ויעזור לנו. זה מה שאני מחפש.
מגיש: מדהים איך העין כבר התרגלה לראות את המצוקה הזו מבלי שזה יזיז לנו

חקלאות דורסנית בבקעה
מגיש: מי שיסעו ברחבי הבקעה יבחינו בגידולים חקלאיים ענפים בצדי הדרכים ובשטחי החקלאות של היישובים השונים. לא פעם עולה השאלה, איך ניתן לגדל חקלאות בסטנדרטים המיועדים ליצוא במקום הכי חם בארץ ובתנאים קשים. על הפרחת השממה בבקעה, המרוויחים והמפסידים, בכתבה הבאה.
בורהן בישראת: המים הללו עוברים דרך ביתנו ועוברים למחנה הצבאי. אלו מים מהאדמה שלנו, יש בארות של מי תהום באדמתנו ולנו אסור לשתות מהן בכלל.
קריינות: במבט חטוף נראית הבקעה כהגשמת החזון הציוני של הפרחת השממה. שטחים חקלאיים נרחבים וירוקים עולים מתוך הנוף המדברי. היצור החקלאי של בקעת הירדן נעמד ב-500 מליון שקלים בשנה.
אבי סטרומזה: הגידול המרכזי הוא תמרים. כ20 אלף דונם מאזור ים המלח ועד אזור בית שען זה המג'עול. 5,000 דונם כרמים ויש מטעים קטנים של תאנים, גויאבה. רוב הענבים ורוב התמרים מיוצאים בעיקר לאירופה. זאת ההצלחה של האזור הזה, להפוך את המדבר למשהו ירוק.
קריינות: ואכן יש יד מכוונת שמביאה לשגשוג הזה דווקא מעבר לקו הירוק.
אינס אליאס: הם מקבלים גם סובסידיות מאוד גדולות מהמדינה מבחינת הקלות מס, מבחינת שטח שמוקצה להם, שטח מאוד מאוד גדול במחיר מאוד מאוד נמוך, הם מקבלים הטבות במים.
קריינות: גם רוב הפלסטינים באזור בקעת הירדן נהגו להתפרנס מחקלאות. למשל תושבי הכפר עוג'ה הסמוך למרכז המחקר והפיתוח בבקעה.
פאדי איגואג'ת: בכפר הזה יותר מ90% מהעובדים עבדו בחקלאות. ההכנסה העיקרית יותר מ95% באה מחקלאות. וכל זה השתנה מ90% עובדים ל2.5% עובדים שעדיין עוסקים בחקלאות.
יוסף דיב אבו אשבה: בעוג'ה יש לנו 30 אלף דונם אדמות חקלאיות ומתוכן אנחנו בקושי מעבדים 5000 דונם.
קריינות: אז למה אין יותר חקלאות בעוג'ה?
פאדי איגואג'ת: האנשים שחיים כאן, יש להם את האדמה אבל אין להם מים להשתמש בהם. יש נחל שנקרא נחל "עוג'ה", הנחל הזה סיפק בין אלף שמונה מאות לאלפיים מ"ק של מים. הוא היה זורם במשך כל השנה עד לשנת 2003 שבה הוא התייבש סופית. והוא היה המקור העיקרי למים.
אינס אליאס: מעיינות שהם היו מעיינות טבעיים שהיו עושים בהם שימוש כבר לא קיימים היום בגלל שהם יובשו ע"י כל מיני מנגנוני ניקוז של מקורות ושל חברות פרטיות שעובדות בהתנחלויות.
קריינות: יבוש המעיין בעוג'ה שנגרם ע"י חברת מקורות השפיע בצורות שונות על התושבים. חלקם נאלצו למצוא מקומות עבודה אחרים או לעבוד כשכירים בהתנחלויות אחרים נאלצו לעזוב את הכפר.
יוסף דיב אבו אשבה: כרגע המצב הוא שצעירים מחפשים אלטרנטיבות ועובדים בהתנחלויות, כי אין חקלאות אין עבודה. אני למשל הייתי חקלאי ועכשיו אני עובד כנהג מונית
קריינות: אז איך ייתכן שבעוג'ה אין מים אבל בהתנחלות הסמוכה קיבוץ גילגל ובמרכז המחקר והפיתוח בבקעה יש מים בשפע.
אבי סטרומזה: המים המתוקים מגיעים מהקידוחים שנמצאים פה בבקעה והמים הקולחים מגיעים מאזור מזרח ירושלים.
אינס אליאס: מתנחלים ומדינת ישראל וחברת מקורות חופרים בארות ליד הבארות הפלסטיניות ומתחת לאדמה בעצם שואבים את המים הנקיים והטהורים בגלל שגם יש ציוד הרבה יותר מתוחכם.
קריינות: לפי הנתונים של הארגון "מי מרוויח מהכיבוש?" מתוך שלוש מאות בארות שהיו קיומות בשישים ושבע נותרו רק שמונים בנוסף קידוחים של ישראל פגעו במעיינות שהזינו את נהר הירדן.
פאדי איגואג'ת: זה נקרא נהר הירדן הגדול. זה מקום קדוש גם לנוצרים, שם הוטבל ישו. ועכשיו כשהולכים לשם מקבלים שוק מהמראה. נותרו רק מי ביוב.
קריינות: בעוג'ה מתקן הקידוח של מקורות נמצא בסמוך לנחל שיבש גם במקומות אחרים בבקעה חוזר סיפור דומה. מצד אחד התנחלויות ירוקות שיכולות להשתמש במים הטבעיים ומצד שני חקלאים פלסטינים שצמאים למים.
בורהן בישראת: עולה לנו 24 שקלים לקוב כדי להביא את המים לכאן, ולפעמים במחסום עוצרים את המכלית, ואנחנו צמאים במשך יומיים. אני לא מבין, אין זכויות אדם? אסור לשתות? זה לא בסדר שמונעים מאתנו מים.
מגיש: במהלך צילום המהדורה, נודע לנו מסוכנות מען כי גם הבוקר הרס צה"ל בורות מים ברחבי הבקעה. החוק הישראלי עיגן כבר בשנת 1956 את הזכות למים כזכות יסוד, אך מסתבר שה לא תקף לכולם. אין פלא, שכאשר המדינה לא ממלאת את חובתה, ואף מתפארת בהיקף הייצוא של תמרי הבקעה, נותרת הזירה ליוזמות כגון החרמה של מוצרי חקלאות מישראל.

אריק איינשטיין בכותרות
מגיש: ובחזרה לתקשורת. בימים כתיקונם טורחת התקשורת הישראלית לתחזק כל העת את רטוריקת ההפחדה באשר לסכנת קיומנו בארץ; האיראנים מפתחים גרעין נגדנו, הפלסטינים מייחלים לאדמתנו, מבקשי המקלט מסכנים את בטחון תושבנו והבדואים משתלטים לנו על הנגב. מבחינת התקשורת נראה כי אי אפשר להציע סדר יום אחר. והנה בשבוע שעבר, המנגינה הזאת פסקה לכמה ימים ובמקומה זכינו לכותרות בנושא אחר, שאינו חלק מסדרת האיומים השגרתית. אריק איינשטיין. התקשורת הוכיחה לנו ואולי גם לעצמה, שניתן להישאר בחיים, גם ללא סדר יום מאיים. מסתבר שאפשר להפנים את "האיום האיראני" גם ללא סיקורו עד בלי די. יש מספיק נושאים חברתיים בוערים לא פחות. ייטב לנו כחברה אם התקשורת הייתה מציגה גם אותם. הימים האלו הוכיחו שזה אפשרי.

הקמפיין שלנו בעיצומו
מגיש: 21 בדצמבר הוא היום הקצר ביותר בשנה. אל תחכו עד אז. היכנסו עוד היום לדף הקמפיין שלנו והיו שותפים גם אתם, לעיצוב הדור הבא של הטלוויזיה החברתית. תודה ל-70 האוהדות והאוהדים שכבר לקחו חלק בקמפיין.

עד כאן "סדר חברתי" להפעם, נתראה במהדורה הבאה!

סוף תמלול הכתבה: סדר חברתי 3/12/2013

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס