תמלול הכתבה: צעדת השיבה: הסיפור הלא מסופר
קריינות: הבחור הצעיר הזה שנזרק עכשיו באוויר חגג את החתונה שלו לפני חודש כאן בעיצומן של תהלועות השיבה השבועיות בעזה. התמונות האלו חושפות שווית עממית ולא מסופרת של המחאה, שנעדרה מן הסיקור התקשורתי בישראל.
מתוך החדשות: חמאס מנצל את הפגנות יום השישי במוך לגדר כדי לפרוץ אותה.
חמאס מארגן את אותן תהלוכות, שהוא קורא להן אזרחיות, אבל התמונות כנראה מוכיחות אחרת.
קריינות: חודשיים לאחר שפרצו המחאות, וכשנדמה שהמלחמה הבאה קרובה מתמיד, ננסה לבחון את אירואי השבועות האחרונים מזווית קצת אחרת. אז איך המחאות נראות מן הצד העזתי? קבוצה מן הצעירים נוהרים בכיוון העשן הסמיך שבאופק, שם נמצאת גדר הגבול הראשונה עם ישראל. אך מרבית העזתים מוחים דווקא מאחור, במרחק של קילומטר מהגבול. שם הוקמו מתחמים מיוחדים לילדים.
ילד עזתי: מגיעים לכאן ליצנים, האווירה כאן טובה. יש בידוק ושעשועים לילדים ולנוער.
קריינות: נשים מוכרות פיתות חמות מהטאבון וקפה שחור .
אישה עזתית: אלוהים יברך אותך בכל טוב, בלי עין הרע.
קריינות: אנשים כורעים ברך לתפילות משותפות, מפגינים רוקדים, צועקים סיסמאות, עושים סלפי, משפחות מתאספות להעביר יחד את היום.
איש עזתי: אנחנו באוהל הזה מאז ה-29.3 כלומר מאז שהחלה 'צעדת השיבה הגדולה', אני נמצא כאן ביחד עם המשפחה – הילדים שלי ואשתי.
קריינות: נערים משחקים כדורגל, ובאופן מסקרן, חלק מהשלטים הקוראים לשחרור האסירים, או הסרת הסגר, תורגמו גם לעברית. ושכל הסיפור הזה ממוסגר כטרור, אנחנו לא מתעסקים בכלל בשאלה קריטית, מה בעצם המפגינים דורשים?
אישה עזתית: אנחנו יושבים באוהלים. למען האסירים האלו שמתו במלחמות, מפגינים למען הארץ שלנו, למען האשמה והמולדת.
אישה עזתית: הגעתי לכאן בגלל אהבת המולדת. הרצון לשוב אל הארץ שלנו – פלסטין. לשוב ליפו, לאדמות שלנו.
אישה עזתית: אני הגעתי לכאן כדי לחזור לעיר שלי. ליפו.
איש עזתי: אנחנו גרים באוהל הזה באופן קבוע . האוהל מסמל את הכפר בית ג'רג'א, שנכבש בשנת 1948. לכן אני נמצא כאן, בצעדה לא-אלימה. וחשוב לי שתשמר לא-אלימה. בנוכחותי אני מייצג את עצמי, משום שזכות השיבה היא אינדיווידואלית וקולקטיבית. ובנוסף אני מייצג את המשפחה שלי בעבר, את הקהילה של בית ג'רג'א.
קריינות: דיברתי על הנושא המורכב של זכות השיבה עם אחמד אבו-רתימה, אקטיביסט בולט בעזה, שנחשב לאחד מיוזמי המחאה. סטאטוס אחד שהוא פרסם בפייסבוק לפני ארבעה חודשים, בו הגה את הרעיון להפגין בצורה לא אלימה בסמוך לגדר, גרר אלפי שיתופים בעזה, והצית את ההפגנות.
אחמד אבו-רתימה: שמי אחמד אבו-רתימה, אני בן שלושים ושלוש. אני פליט מרמלה.
כתב: איך אתה מסביר את התגובה העזה לסטאטוס שכתבת?
אחמד אבו-רתימה: הנסיבות החברתיות והפוליטיות בעזה הלמו את הרעיון הזה. בעזה אנחנו חיים בכלא, זה כלא אמיתי. אתה יכול להגיע מהקצה הדרומי בעזה אל הקצה הצפוני בפחות משעה במכונית. ומן הקצה המערבי למזרחי, בעשר דקות בלבד. הרוב המוחץ של הצעירים בגילי, מעולם לא יצאו מעזה. אפילו לא פעם אחת.
בסטאטוס שלי אני כתבתי – מה אם מאה אלף פליטים מרצועת עזה, נתמכים על ידי החלטה 194 של האו"ם, שמכירה בזכות הפליטים לשוב אל בתיהם, יחליטו לחצות את הגדר בצורה לא-אלימה. והדגשתי את רעיון אי-האלימות, כי אני לא מאמין באלימות בכלל.
כתב: ואיך אתה התחלת לחשוב בדרך הזאת ?
אחמד אבו-רתימה: אני באופן אישי קורא הרבה על התנגדות לא-אלימה. לדוגמא קראתי את הרעיונות של גנדי, מנדלה, מרתין לותר קינג, ג'ין שארפ.
כתב: התמונה שמצטיירת כאן היא שהמחאה הינה יוזמה של חמאס. כלומר מחאה אלימה שאירגנה חמאס.
אחמד אבו-רתימה: זה לברוח מהבעיה. זה לא מה שיתפור את הבעיה. כלומר, הניסיון של ישראל לחזק את הרעיון שאלו כוחות מזויינים או שזה חמאס, זה מסבך ומשמר את הבעיה. אם אתה רוצה לפתור את הבעיה תתמודד עם הסוגיה הפוליטית ישירות תתמודד עם שורש הבעיה: יש כאן עם, שני מיליון בני אדם חיים כאן. הם חיים בתנאים לא אנושיים שאי אפשר לקבל. זאת זכותם למרוד בכלא שלהם, זאת זכותם למרוד במצור שלהם.
קריינות: למרות שהמעורבות של חמאס במחאה אכן גברה עם הזמן, כל הנשאלים בכתבה הזאת, אמרו שהגיעו להפגין מטעם עצמם, כדי לדרוש שינוי פוליטי.
ילד עזתי: המחאה הזאת מבוססת על רצון העם. גם אם חמאס היה אומר לנו לצאת להפגין, העם לא היה רוצה ולא היה מקשיב להם. אני לא באתי לכאן כי חמאס אמרו לי. באתי לכאן כי זאת חובה לאומית, משום שזכות השיבה היא קדושה. לכל פליט פלסטיני יש אדמה, והוא צריך לחזור אליה.
כתב: המטרה המרכזית של ההפגנות היא שיבת הפליטים. אתה אומר גם שאחרי השיבה, נחיה יחד, ישראלים ופלסטינים, במדינה אחת בשוויון. אבל האם זה מציאותי? כלומר איך דבר כזה יכול לקרות? זאת שאלה שמעסיקה אותי באופן אישי.
אחמד אבו-רתימה: כן, אני אגיד לך מה, העמים האירופים נלחמו זה בזה במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ונהרגו כמעט שבעים מיליון בני אדם. לאחר מכן מה היתה התוצאה? הם פתחו את הגבולות ביניהם, התגברו על העבר השחור, וכיום הם חיים בדו-קיום ובעוצמה כלכלית. אם נמשיך לחיות במצב הקיים, האלטרנטיבה תהיה עוד דם, אלימות וחוסר יציבות. המחאה הזאת היא הזדמנות. זאת הזדמנות ליצור תרבות חדשה.
כתב: תרבות חדשה בין ישראלים לפלסטינים?
אחמד אבו-רתימה: כן, בהחלט. בוא נסיר את החומות, וניצור ישות מדינית חדשה, ניצור יסודות חדשים, שיהיו מבוססים על שוויון, זכויות זהות לכולם, פרנסה ואזרחות לכל אדם באשר הוא.
סוף תמלול הכתבה: צעדת השיבה: הסיפור הלא מסופר
הבעיה היא חוסר האמון שיש בין שני הצדדים. לנו כישראלים-יהודים יש נסיון רע ומר בחיים משותפים עם הפלסטינים בפרט והערבים המוסלמים בכלל. המבנה החברתי של הערבים מקשה על כל העניין מכיוון שהמבנה החמולתי-שבטי הופך כל אחד מהם למחוייב ראשית כל למשפחה, לחמולה, לשבט ולעם שלו. האינדיבידואל לא קיים למעשה במסגרת השיקולים לכל תגובה שהיא. ההסטוריה של היחסים בין יהודים לערבים היתה תמיד גרועה מבחינתנו. היינו תמיד "ד'ימי" בני חסות שאינם שווים למוסלמים מסביבם. יהודי היה שווה בבית המשפט לחצי משווי המוסלמי הערבי בכל התדיינות שהיא. כשבא לערבים לבצע פוגרום או לגזול מה שהם רוצים מהיהודים, היתה להם בדרך כלל האפשרות לעשות זאת והיהודים היו חייבים לשתוק ולקבל עליהם את הצרה. יידרשו שנים רבות של יחסים טובים ורגיעה לאומנית (בשני הצדדים) כדי ליצור מצב של ישות מדינית אחת. כרגע, אין להסכים לשיבת ערבים לשטחה של מדינת ישראל. גבולות פתוחים בתנאים מגבילים המוסרים בהדרגה ככל שהשקט מתקדם. זה המירב בשלב זה ואז, יהיה צורך שמצב זה יימשך שנים רבות, אולי דורות עד שאפשר יהיה לשנות את המצב לחלוטין.