מביסאן לבית שאן

תמלול הכתבה: מביסאן לבית שאן

אבו-אחמד: העץ הזה הוא אני. נטעתי אותו במו ידי. לפני שבעים, שבעים וחמש שנה. והעץ הזה, יקר ללבי מאד. הוא אני. כאן היו מוסכים, בתי קפה ומסעדות. והנה הכל מוזנח לפניכם. למה השרידים האלו מוזנחים ככה? למישהו יש רעיון?
קריינות: אבו-אחמד בן התשעים מתהלך ברחובות בית-שאן, לשעבר הכפר הפלסטיני ביסאן, ממנו גורש כשהיה נער ב-48'. שבעים שנה חלפו מאז, והיום שאדי – נער בעצמו שסבו גורש מהכפר, מקשיב לסיפורים שלו ומהרהר.
שאדי בנא: קשה לי מאד להסביר, אבל... הוא (אבו-אחמד) היה ילד, והוא זוכר שהוא נטע כאן עץ, ועכשיו הוא חוזר ורואה ילדים יהודים, שאולי עושים היום את מה שהוא עשה אז. זה דבר מאד מוזר. הוא מדבר על עצמו, על המקומות שהיה בהם, והוא מדבר גם עליי. זה מחזיר אותי לחיים של סבא שלי.
כתב: והיית רוצה לשוב לחיות כאן?
שאדי בנא: כן. בוודאי. מפני שמכאן המוצא שלי, ואני רוצה לגור במוצא שלי.
אמל קעואר: לי יש בית עכשיו בנצרת, ויכול להיות שאשאר שם. אבל הפליטים מחוץ לארץ, יכולים להגיע ולחיות כאן, כי זה הבית שלהם בסופו של דבר.
קריינות: שאדי הוא תושב נצרת, והוא משתתף בקבוצת נוער של צאצאים למשפחות שנעקרו מביסאן. צעירים אלו גדלו על סיפורי הכפר והכמיהה לשוב אליו, והם נפגשים מדי שבועיים לתכנן כיצד יוכלו לתקן את העוול שנעשה למשפחות שלהם.
אמל קעואר: אמרו להם לצאת, שלושה ימים – ותחזרו. סבא שלי שם קורות על דלת הבית כדי שלא יכנסו, קפץ מעליהן ויצא. עכשיו, אשתו קנתה מעיל חדש.
סמא מזאוי: והם גילו בדרך שהיא שכחה את המעיל בבית. היא רצתה לחזור להביא אותו, אבל הם חשבו – זה רק שלושה ימים, המעיל היה פריט מאד חשוב. הוא היה יקר, והביאו לה אותו במיוחד. הם אמרו שלושה ימים ונשוב, אין צורך להביא את המעיל, ו... השלושה ימים לא נגמרו.
ג'ונא מזאוי: אני מרגישה שיש עלינו אחריות. או שנתעלם מזה, או שדווקא אנחנו נחזור לכפר.
קריינות: גורלו של המעיל נותר לא ידוע, אבל הבית עצמו – הפך למסעדה. והכנסייה של הכפר – לסניף של הליכוד. וכאן מצוי גם אתגר לא פשוט. בניגוד לכפרים פלסטינים עקורים שאדמתם נותרה ריקה עד היום, על חורבותיה של ביסאן הוקמה בית-שאן, וגרים בה מאז שנות החמישים יהודים.
סמא מזאוי: אי אפשר להגיד פשוט 'אנחנו רוצים לשוב', כי יש אנשים שגרים בבתים שיצאנו מהם.
עהד סלאימה: אם תהיה נכונות משני הצדדים, נוכל לחיות בדו-קיום. אם אנחנו נקבל את היהודים, אם היהודים יקבלו אותנו, יביטו בנו בגובה העיניים, נוכל לחיות ביחד כאן בביסאן (בית שאן), למה לא? יגורו פה יהודים וערבים.
סמא מזאוי: אני באופן אישי לא רואה... בדיוק. כן. זה רחוק מהמציאות. יש דרך ארוכה עד שנגיע לשם, אם יש בכלל דרך כזאת.
קריינות: אז מה חושבים תושבי בית-שאן הותיקים על שיבת הפליטים? יצאנו לברר.
שמעון ממן: הם לא יחזרו אף פעם, שלא יחזרו בכלל. לא רוצים אותם. על מה הם יחזרו? למה מה יש להם פה?
ציון בטיטו: הם לא רוצים אותנו בכלל, לא אנחנו לא רוצים אותם.
מאיר: בית-שאן זה לא בית-שאן אצלם, זה ביסאן. הם קוראים לזה ביסאן. אני לפני חודש הייתי בנצרת במרפאה שם, ופגשתי איזה ערבי מבוגר. שהוא שאל איפה אני גר, אמרתי לו, הוא אומר לי – אתה יודע שזה היה הבית שלי שם פעם? אמרתי לו, פעם, בסדר, היום כבר לא.
כתב: אבל נגיד הערבים שגרו בביסאן, ורוצים לחזור לגור פה ביחד איתך
מאיר: הם טוענים שביבי לא מסכים להם.
כתב: ואתה מסכים?
מאיר: אני אין לי בעיה עם זה, שיבואו לפה ערבים, יש פה הרבה שמתנגדים לזה, אני אין לי בעיה אני רוצה לחיות בדו-קיום עם כולם.
אסף: זאת החלטה לא שלי, זאת החלטה של הממשלה.
כתב: אבל נגיד לך, לחיות בקהילה משותפת כזאת, של ערבים שהיו פעם בבית-שאן ויהודים?
אסף: אני אין לי גזענות, אז לא אכפת לי.
כתב: אתה אומר, גם חצי יהודים, חצי ערבים חיים ביחד, אין בעיה?
אסף: למרות שפה אין לזה מקום כי לא התרגלת לזה. אבל במקומות אחרים התרגלו, בנצרת, ביפו, בתל-אביב, עפולה.
כתב: אפשר להתרגל לזה אתה חושב?
אסף: זה הכל בראש.
עופרה: אף פעם לא היו פה ערבים. אין ערבים פה.
כתב: אז מה היה לפני?
עופרה: לפני רק יהודים היו.
ויקטור מלכה: יש הרבה בתים ערביים פה, באיזור איפה שהתחנה המרכזית.
כתב: אתה יודע מה קורה איתם היום, עם האנשים שהיו שם בעבר?
ויקטור מלכה: אין לי מושג. עזבו.
כתב: אתה מוכן שהם יחזרו לגור כאן?
ויקטור מלכה: אין לי בעיה. אדם הוא אדם. זה שהוא מוסלמי ואני יהודי... זה שהוא לא מקבל אותי, זה כבר בעיה שלו, אני מקבל כל בן אדם.
כתב: אבל בניגוד לויקטור, חברי מפלגת העבודה דאז לא קיבלו כל בן אדם. באפריל 48' המליץ יגאל אלון לכבוש את ביסאן ולהניס את תושביה. תושבי בית-שאן, לקחו חלק בשימור תוצאות הפקודה הזאת, אך גם הם טעמו מהגזענות של דור המייסדים.
ציון בטיטו: מבית-חולים לא חזר הילד. אמא שלי עשתה להם שם טרור בתוך בית החולים. "אני רוצה את הגופה של הילד שלי, לראות אותו!" דחפו אותה כאילו היא איזה כלב ברחוב. ראו משפחה שיש לה עשרה ילדים, אנחנו בקושי מרוויחים ממה להתפרנס, היינו חיים על לחם עם מרגרינה, לא חשוב מה, העיקר היינו חיים. אמרו – אלה, נוריד להם ילד, נוריד להם שניים, לא ירגישו כלום. תראה איך עובדים על אנשים, היה להם שיטה מתוחכמת.
שמעון ממן: זה הכל המערך (מפלגת העבודה), שיישרף. המערך הזה, שיישרף.
קריינות: ההנהגה הישראלית הצליחה ליצור לאורך השנים מחסומי הפרדה של הם ואנחנו, באופן כזה שחיבור בין הנכבה הפלסטינית והדיכוי המזרחי, שתי עוולות שגם השמאל הציוני מתעלם מהם, נראה רחוק בינתיים. אבל אני מקווה שמתקרב היום בו נתקן את העוולות השורשיות האלו, עליהן הוקמה המדינה, ואולי נמצא את עצמנו חיים ביחד, בעיר אחת – עם צדק לכולם.
ג'ונא מזאוי: לא יהיה דו-קיום מבלי שהפלסטינים שיצאו מהיישוב שלהם ישובו אליו.
ריתא סלים מראד: יש הרבה התפתחויות שצריכות לקרות, שהן רחוקות מהמציאות שאנחנו חיים בה כרגע. אבל אנחנו משוכנעים שהדבר אפשרי. אפשר שיהיה דו-קיום. אפשר שנחיה יחד בעיר אחת. אפשר ששני הצדדים יפתחו מודעות פוליטית, ונחיה בשלום ובאהבה, בלי כל המחסומים שנמצאים עכשיו.

סוף תמלול הכתבה: מביסאן לבית שאן