תמלול הכתבה: לינה ג'ודה חאמד – קולות מהבקעה

לינה ג'ודת חאמד: הצבא הגיע, ושאל: מי בעל הבית? אמרתי לו – זה מחסן, לא בית-מגורים. החייל אמר – לא, זה בית-מגורים. החייל נכנס לחפש בבית וראה את אחותי עם הילדים שלה ועם אשת אחי – שחתכה כרוב והכינה ארוחת צהריים. החייל אמר – מה זה? יש כאן טלוויזיה, גז, אישה שמבשלת, מזרון... זה לא מחסן. כך בעלה של אחותי נאלץ למכור את הבית, ולעבור לגור בבית דג'ן.

שמי לינה ג'ודת חאמד. שבע האחיות שלי גרות בבית דג'ן. שש מהן נשואות, וכולן גרות עם בעליהן בבית דג'ן. אנחנו נמצאים בכפר פרוש, והם נאלצים לגור בבית דג'ן, להגיע לכאן כל יום כדי לעבוד בשדה, ואז לשוב בחזרה לבית דג'ן. אם היה אפשר לגור כאן, אם היו היתרי בנייה, הם לא היו נאלצים לגור שם. אם אחותי הייתה נמצאת כאן איתי, בימים בהם לא היה לי פנאי, היא הייתה יכולה לסייע לי בעבודות – לבשל, לשטוף את הבית, לעשות כלים או כביסה... זה משפיע על כל הנשים והאימהות, כשהבן או הבת שלהם נאלצים לעזוב אותן. אמא שלי לדוגמא מותשת לגמרי כל היום, יש לה שדה, צאן, בית וילדים – והיא נושאת באחריות לגמרי לבד. ישראל מנסה להפריד את המשפחות, להפריד בין הילד לאמא שלו. כשאני הולכת לבית דג'ן, אחרי יומיים משעממם לי כבר. אבל פה, בכפר בו גדלתי וחונכתי, בו אני נמצאת מהיום שנולדתי, יש לי שקט נפשי ורוגע. האדם מסתובב ומסתובב בעולם, ובסוף אומר – אין כמו הריח של הישוב שלי, בו חייתי וגדלתי.

סוף תמלול הכתבה: לינה ג'ודה חאמד – קולות מהבקעה
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס