יום שישי   16-11-2018
תמלול הכתבה: השיבה שלא סופרה – ואדי פוכין

כתב: מאיפה אתם?
ילדים: מואדי פוכין!
כתב: אתם אוהבים את ואדי פוכין?
ילדים: כן!
כתב: למה?
ילדים: כי הוא כפר יפה והצבא לא בא אלינו לקחת אותו.
קריינות: במבט ראשון נראה כי הכפר ואדי פוכין היה כאן תמיד, למרות שתושביו גורשו ממנו ב-48'. הכפר טומן בחובו סיפור שרוב הישראלים יופתעו לגלות – מימוש שיבת הפליטים הפלסטינים. בניגוד למאות כפרים פלסטינים שתושביהם גורשו ב 48 ולא הורשו לשוב אליהם, בוואדי פוכין התקיימה שיבה – מתחת לרדאר הציבורי.
ג'מיל: ואדי פוכין הוא הכפר היחיד בפלסטין שמימש את זכות השיבה.
מוחמד מנאסרה: התגבשה אצלנו החלטה שאם לא נחזור בעצמנו לכפר שום צבא ערבי לא יבוא לשחרר אותנו ולא יבוא אביר על סוס לבן שיגיד לנו "יאללה תחזרו לישוב שלכם".
קריינות: נחזור לרגע ל-48'.
אום יצחק: כשהתחילו להפגיז את הכפר, ממש הרעידו אותו, הם התמקמו איפה שנמצאת ההתנחלות הזאת כאן. אנחנו היינו למטה בואדי והם על פסגות הגבעות. חלק ברחו לדהיישה וחזרו, חלק לנחלין וחזרו לואדי פוכין.
מוחמד מנאסרה: הרסו חלק מהכפר בזמן הקמת מדינת ישראל. והניסיון השני היה ב 1949, ובתחילת שנות החמישים הכפר נהרס סופית.
קריינות: לאחר שנכבש ב-48 ותושביו גורשו, סוכם בין ישראל לירדן כי הכפר יישאר בידי הירדנים, אך תושביו לא יורשו לחזור בשל מיקומו על קו הגבול.
מוחמד מנאסרה: הגירוש שלנו נעשה בתירוץ השמירה על הבטחון, כי אנחנו נמצאים על גבול שמפריד בין שתי מדינות. אז אחרי 67 ישראל כבשה את כל הגדה המערבית והגבול עבר למעבר אלנבי, לנהר הירדן.
קריינות: אז לאחר כיבוש הגדה ב-67, הכפר ואדי פוכין כבר לא ישב על הגבול בין ירדן לישראל, והנימוק "הביטחוני" לכאורה שבגינו אסור לתושבים לשוב לכפרם הפך לחסר משמעות.
מוחמד מנאסרה: אז ב69 חשבנו אוקיי, הסיבות להריסת הכפר וגירושנו התבטלו, לא קיימות יותר. פנינו לשלטון הצבאי בעניין, אבל הוא לא ענה לפנייתנו.
קריינות: משלא נענו לפנייתם לקבלת היתר לשוב אל הכפר, החליטו הפליטים לחזור אליו ביוזמתם. בשנת 72' סיקר דני רובינשטיין, עיתונאי "דבר" את שיבתם של קבוצת הפלסטינים הראשונה לוואדי פוכין.
דני רובינשטיין: כשאני באתי ב-72' הם כבר היו שם תקופה די ארוכה. לא כולם, אבל כמה משפחות. אלה שחזרו זה אלה שבעיקר היו התפרנסו מחקלאות, אלה שלא חזרו הם אלה שמצאו את כל הג'ובים האחרים המשכילים יותר.
ג'מיל: אני נולדתי במחנה דהיישה, חזרתי לכפר עם משפחתי ב-72, כשהייתי בן חמש. השיבה הייתה משמחת מאד עבורנו, אפילו שהיינו ילדים קטנים. התושבים נדרשו לבנות את הבתים בתוך 40 יום בלבד. כל המבנים המודרנים שהוקמו כאן, החל ממרכז רפואי, בתי ספר, כבישים, מסגד וכל זה נבנה ע"י התושבים בעצמם.
מוחמד מנאסרה: חלק עבדו בבטון, נשים מבוגרות וצעירות העבירו מים מהמעיין לערבוב הבטון בידיים.
קריינות: אז איך הצליחו תושבי ואדי פוכין לחזור לכפרם? ומה בעצם אפשר להם לממש את זכות השיבה?
מוחמד מנאסרה: תושבי הכפר שלי מתארים את עניין השיבה כגבורה מוחלטת, שלנו התושבים. אבל זה לא מדויק ולא הוגן. יש גורמים שעזרו לנו להצליח במימוש רצוננו, בהגשמת המטרה שלנו. קודם כל, הכפר נחשב בשטחים שנכבשו ב-67 ולא אלו שנכבשו ב-48'. כך שאנחנו לא מערערים על גבולות מדינת ישראל של 48'.
קריינות: בתחילת שנות ה-70 עוד לא היה מפעל התנחלויות משגשג כמו היום ולא היו תוכניות ייהוד ונישול באזור ואדי פוכין, מה שאולי הוביל להסכמת הרשויות לשיבת התושבים.
דני רובינשטיין: היה אזור ריק לגמרי שם, לא היה שם אף אחד,  לא הזיק לאף אחד לא עורר שום מהומות לא עורר שום ענייניים, אז לכן נתנו לזה אישור פורמלי. לייחס את החזרה של תושבי ואדי פוכין לאיזה אסטרטגיה גדולה, אני חושב  שזו טעות. אני חושב שזה דבר די מקרי ושולי וזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל והכלל - לא נותנים ולא מאפשרים ולא פותרים ולא שום דבר רואים בהם אויב.
ג'מיל: אנחנו מספרים את המורשת של הכפר מדור לדור את ההיסטוריה שלנו, איך נאבקנו עד שהתקבענו חזרה בואדי פוכין שהוא הכפר היחיד בפלסטין שמימש את זכות השיבה.
דני רובינשטיין: כל העניין הזה שפלאחים או שערבים מגשימים, במרכאות או בלי מרכאות, את זכות השיבה וחוזרים לרכושם נראה לי דבר פנטסטי ודבר שמבחינה ישראלית הוא נראה לי הכי מפחיד.
קריינות: אך לצד השמחה על מימוש השיבה, תושבי ואדי פוכין עדיין חיים תחת משטר אפליה וכיבוש.
ג'מיל: כמו שאתה רואה את המצב החברתי והפוליטי של הכפר, הוא מוקף מארבעת צידיו בהתנחלויות.
מוחמד  מנאסרה: עתיד הכפר לוט בערפל. יש הדלפות מהצבא על כוונות סיפוח של אדמות הכפר לירושלים ללא התושבים.
קריינות: אמנם תושבי ואדי פוכין הצליחו בנסיבות מיוחדות לחזור לכפרם לאחר 20 שנות פליטות. אך סיפורם מלמד ששיבה לבדה אינה מבטיחה את סיום הדיכוי והנישול.

סוף תמלול הכתבה: השיבה שלא סופרה – ואדי פוכין
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו תגובה אחת באתר

  1. יואל רז 5 באוגוסט, 2018  בשעה 9:46

    מפעל הפליטות הפלסטיני הוא מפעל התעמולה האנטישמי הגדול ביותר בהסטוריה. במקום להשקיע בשיקום הפליטים במקומם כמו שעשתה הציונות בפליטים היהודיים מארצות ערב משקיעים בהנצחת הפליטות על מנת להלחם בציונות. שימוש ציני של הערבים בעצמם. ימכרו את אמא אבא והילדים שלהם בשביל להלחם את מלחמת הג'יהד בכופרים.
    למצער, ישנם יהודים הרוקדים ריקודי מה יפית וכמו שהיה לאורך כל ההסטוריה היו יהודים שבשם עקרונות מוסר עלומים (הבולט שבינהם הוא יוסף בן מתתיהו) חברו לאוייב העם ולבסוף מצאו שהוא גם האוייב שלהם עצמם.

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

X

עכשיו משודרות באתר מבחר כתבות. כנסו >>