תמלול הכתבה: הדרך לשלום: בין דיאלוג למאבק משותף

אסמא אגברייה זחאלקה: ערבים ויהודים יכולים להיות ביחד, ויש להם הרבה מן המשותף ורק החיים המשותפים יכולים לקרב בין שני העמים ולקרב את השלום ואת סוף הכיבוש.
יובל רחמים: כל עוד יש ארגונים של חברה אזרחית שחותרים לשלום, לסיום של הסכסוך –  לסיום מכובד – שיהיה חופש וכבוד ועצמאות לכולם, אז הפתרונות האלה צריך לקדם אותם.
עדה בילו: אם אני יכולה לאזרח מאבק ולא לחמש אותו אני רואה בזה חובה.
קריינות: ארגונים רבים מנסים לקדם שלום או פתרון לסכסוך בדרכים שונות; הפגנות, כנסים, מעגלי דיון, פעולות ישירות ואפילו באקטיביזם מקלדת. בשורה התחתונה – שלום עדיין אין. האסטרטגיות מתחלקות לדיאלוג ולהתנגדות משותפת. בכתבה זו, נעסוק בפרספקטיבות השונות לגבי דיאלוג בתוך מחנה השלום הישראלי ובתפקידם של התורמים הבינלאומיים. ספיר הנדלמן יושב ראש "מחשבות של שלום", הפועל באסטרטגיה של דיאלוג, יוזם מעגלי דיון בין ישראלים לפלסטינים לסיום הסכסוך. לעומתו עדה בילו, פעילה בתעאיוש, קבוצה הפועלת על-ידי מאבק משותף של פלסטינים וישראלים בהתנגדות לכיבוש. אז מהי האסטרטגיה הנכונה?
ספיר הנדלמן: אני אוהב לדבר על שלום. שלום צריך לעשות צריך לבנות וצריך לשמור. אתה לוקח ישראלים ופלסטינים אנשים רגילים שאומרים ההנהגות שלנו יש להן קשיים, אנחנו רוצים לנהל משא ומתן ללחוץ אותם. אני חושב שחלק מהסיפור של לנסות להגיע להסדר זה שחייבים לערב את העמים. בלי העמים זה לא ילך.
עמיאל ורדי: יש הנחיות מאוד ברורות של יועמ"ש איו"ש, מתי מותר לסגור שטח.
עדה בילו: מה שנותן את המוטיבציה בתעאיוש זה שלדעתי יש לנו השפעה בשטח. יש עבודה-הולכים לשטח. יוצרים, גם מעבר לפעילות הפוליטית, יוצרים איזו שהיא תשתית של חברה אזרחית.
קריינות: חוקרים באוניברסיטת קובנטרי באנגליה, בחנו 40 ארגונים בישראל ובפלסטין הפועלים בשתי האסטרטגיות: דיאלוג אל מול מאבק משותף.
מרואן דרוויש: המחקר בעצם בא לבדוק אפקטיביות של המפגשים בין פלסטינים לישראלים.
ענת רייזמן לוי: האם הדיאלוג משמר את המצב או האם הדיאלוג משנה אותו. כלומר עד כמה מפגשי דיאלוג אכן מקדמים אפשרות לפתרון הסכסוך או לקץ הכיבוש.
קריינות: הדיאלוג מבחינת ספיר, מכין את הקרקע הציבורית ליום שהמנהיגים יחתמו על הסכם שלום. הוא נועד לשם שינוי עמדות בציבור.
ספיר הנדלמן: לא התחבקו פה חומוס וחיבוקים. דיברו על מחסומים. אמרו הישראלים לא מוכנים לפרק מחסומים, אמרו הפלסטינים אנחנו לא יכולים לחיות.
נטע קינד-לרר: אני באופן אישי הגעתי לכאן כשאני די בטוחה בפתרון של שתי מדינות, אבל פתאום חשבתי על זה שהמפגש הזה בין האנשים הוא כל כך חשוב, אולי אם נכריח את עצמנו לחיות ביחד, כולם שווי זכויות במדינה אחת, אולי בגלל שנחיה ביחד נהיה חייבים ללמוד איך לעשות את זה טוב. אני לא יודעת אם זה הפתרון, אבל זה פתח לי משהו שלא חשבתי עליו.
קריינות: עבור עדה, הדיאלוג שבעשייה משותפת הוא זה שיביא לשינוי במצב.
עדה בילו: אם 5000 איש היום היו קמים והיו באים לפעילות, לא להפגנות, אלא פעילות יותר יומיומית – זה היה משתנה. אני לא חושבת שרוב האנשים פה רוצים להמשיך לראות את הסביבה מדממת.
סעיד עווד: הפעילים של תעאיוש באים איתנו, מנסים איתנו להיכנס לבוא לעבוד, לאדמה כרגיל, לפעמים גם נעצרים איתנו, זה המצב.
קריינות: המחקר מראה כי השינוי קורה בשלוש רמות: ברמה האישית, ברמה הקהילתית וברמה הפוליטית.
מרואן דרוויש: הטרנספורמציה הפוליטית החברתית היא צריכה להיות הדבר המרכזי בפעילות הזאת. אם זה לא מביא לטרנספורמציה פוליטית חברתית - יש בעיה.
קריינות: אז שינוי קורה ברמה האישית. גם אצל נטע שהשתתפה בקונגרס העממי וגם אצל סעיד שפעילי תעאיוש עוזרים לו. אבל האם ישנה טרנספורמציה פוליטית? האם ניתן לשנות את יחסי הכוח, כאשר כל פעילות מצריכה שיתוף פעולה בגיוס כספים מקרנות בין לאומיות? מה תפקידן של הקרנות הללו בשינוי או שימור מערכות היחסים בין הכובש לנכבש?
מרואן דרוויש: ראינו שכדי לקבל תמיכה כספית, צריך שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני ולהפתעתנו ראינו שרוב הארגונים הישראלים הם ארגונים מוכרים, מכובדים בחברה הישראלית מבחינת ההשפעה שלהם והארגונים הפלסטיניים הם יותר חלשים. והמסקנה שלנו הייתה ששיתוף הפעולה הזה היה כאילו עלה תאנה. ואז אנחנו במצב שבדיוק סוג של כיבוש חדש במובן שאני שולט בתוכן, אני שולט בשיח, אני שולט בכתיבה, יש לי גם אפשרות ונגישות ל-EU ולמשרדים וזה שימר את המצב שאנחנו רואים ונפגשים בו בגדה ובתוך ישראל בין כובש ונכבש.
ענת רייזמן לוי: הרבה מאוד קרנות מהקרנות הגדולות דורשות שפרויקט ייגמר בעשייה  משותפת. שהמפגש לא יהיה מפגש לשם מפגש או דיאלוג לשם דיאלוג בעיקר כדי שהישראלים לא ישתתפו במפגש כדי להסתכל בראי בבוקר ולהגיד "וואלה, אני אחלה של בן אדם, אחלה של בת אדם, אני נפגשת עם פלסטיניות".
קריינות: קיום מפגשי דיאלוג תוך התעלמות מאי הסימטריה שביחסי הכוח בין הצדדים, מהווה נורמליזציה של הכיבוש. מתוך המחקר של אוניברסיטת קובנטרי עולה כי חלק מן הארגונים הפלסטינים, למרות שעקרונית אינם מתנגדים לדיאלוג, טוענים שהוא אינו אפקטיבי ורק לחץ בינלאומי על ישראל יוכל ליצור מצב מאוזן יותר בין הכוחות. אך גם מאבק משותף אינו פשוט ולכן מאתגר את הצדדים.
עדה בילו: קורה גם שאנשים לא רוצים לקרוא לנו לעזור להם. אין לי מה לומר, מבחינה מסוימת תראי יש בזה המון הגיון כי כאילו אני הבעיה ואני הפתרון, אז יש מי שאומר אני לא רוצה את הבעיה, אני לא רוצה את הפתרון שלך, אני רוצה לנהל את חיי לבד. ואני מבינה אותם, וגם זה מאוד מאוד מאוד קשה לייצר שוויון אמתי, תמיד אנחנו מול החייל יותר משפיעים, אנחנו מול המשטרה יותר משפיעים, אותנו משחררים יותר מהר ממעצר, יש לנו יותר גב. אין ספק, הם צודקים ברמה מסוימת.
קריינות: מסקנות המחקר מעלות אם כך מספר ביקורות כלפי פעילויות דיאלוג: הן עוקפות את צרכי האוכלוסיה המדוכאת ומשרתות רק את השחקנים החזקים ממילא, הן לא תורמות לאיזון אי הסימטריה ביחסי הכוח בין הצדדים, אין להן יכולת השפעה מעבר לרמה האישית והן תורמות לנורמליזציה של הכיבוש המתמשך.
מרואן דרוויש: כל פעילות פלסטינית ישראלית חשוב שהיא תכיר במקורות של הקונפליקט ולא רק להתעסק בסימפטומים. חשוב שהצד הפלסטיני יהיה לו יותר שליטה בתכנון, בחשיבה, בעשייה של הפרויקטים האלה ולא רק שותף על נייר, לא רק הם שותפים כדי לקבל את התמיכה הכספית. כי אם זה המוטיב של שיתוף הפעולה, לדעתי זה לא יביא לא לשינוי, לא חברתי, לא פוליטי, לא אפילו ברמה האישית בין אנשים.
קריינות: מסקנות המחקר צריכות עוד לחלחל לתודעת מחנה השלום הישראלי – לא רק שצריך להכיר בשורשי הסכסוך העמוקים ובאי הסימטריה ביחסי הכוח, אלא להפנים, גם אם זה לא נעים, שלמרות הכוונות הטובות לקדם פיוס ושלום, אנחנו לא פעם משמרים מערכת יחסים של כובש ונכבש.

סוף תמלול הכתבה: הדרך לשלום: בין דיאלוג למאבק משותף
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו תגובה אחת באתר

  1. ענת רייזמן לוי 10 במאי, 2017  בשעה 0:15

    תגובה ל Hadar Klunover: את צודקת – זה אכן הרבה יותר ממה שהרב עושה וחייבים להמשיך ולעשות. אל מול ההסלמה במצב הדברים והתסכול מהעמקת הכיבוש נראה לי שמן הראוי שנבחן את העשייה שלנו ונברר מה עובד ומה לא וכיצד נוכל להיות יותר אפקטיבים כאשר המטרה היא קידום השלום ועשיית צדק. המחקר לא בא לומר שאין טעם בהדברות אלא שיש לעשות עוד כמה צעדים כדי לאפשר שינוי מעבר לשינוי אישי של המשתתפים במפגשים. לא מפני ששינוי אישי איננו חשוב אלא מפני שהוא לא בהכרח תורם לשינוי המציאות.

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס