תמלול הכתבה: פאדי עבדאללה תאבת – צלם בינלאומי מעזה

כתבת: פאדי עבדאללה תאבת הוא צלם עזתי שקיבל הכרה בינלאומית בזכות עבודותיו המרהיבות המדהימות. פאדי יספר על איך זה מרגיש להיות אמן בינלאומי כלוא בעזה.

פאדי תאבת: המצלמה אומרת בוקר טוב.

כתבת: ואוו, תגיד לה בוקר טוב, בזכותה ראינו מאות תמונות מעזה. פאדי ספר לנו על ההתחלה. אני קראתי באחד העיתונים, את התיאור שלך על הרגע שבו שמעת את קול "הקליק" של המצלמה. ספר לי על הרגע הזה.

פאדי תאבת: אחרי שסיימתי את לימודי האומנות בעזה, יצאנו לטיול, התלוו לטיול  זה ציירים צלמים ועוד לידי עמד איש אחד עם מצלמה שצילם. שמעתי את קולה של המצלמה. ברגע שהוא לחץ על כפתור צלם, הרגשתי שמישהו שפך עליי דלי מים קרים. ומשהו ענק התעורר בי ורצה לעשות משהו. בקיצור, בגלל שלא היו הרבה מצלמות בזמנו בעזה,  ביקשתי מחבריי שיקנו מאיחוד האמירויות. התחלתי להסתובב ברחובות עזה, פשוט פרצתי ופרחתי.

כתבת: האם יש תמונה, או פרויקט שהיו חשובים לך והיוו עבורך נקודת מפנה אישית ומקצועית?

פאדי תאבת: הייתה תמונה אחת שהופצה בפייסבוק ואלפי אנשים שיתפו אותה, הילדה הקטנה שמחזיקה בידיה ספרים ובוכה, ראית אותה בטח נכון? זו תמונה מוכרת ברמה בינלאומית. אנשים הבינו לא נכונה, זו תמונה שאני צילמתי, היא שייכת לי, הצלם פאדי תאבת. מלא אנשים טענו שהיא צולמה בסוריה, עיראק אפגניסטן, היא באמת הגיעה לרמת תפוצה שלא תאמן, בזמנו קיבלתי החלטה לא לספר את הסיפור של ילדה זו, אבל נאלצתי לספר את סיפורה. והיא בדיוק יצאה מהבית  ולמרות הפחד שהשתלט עליה לא לקחה סינדוויץ או בגדים אלא את ספריה וספרי אחיה תוך בריחה מההפצצות התמונה הזו מבחינתי הפכה להיות אייקון למען הזכות ללמוד והזכות לחיות בעזה.

כתבת: פאדי בחרת לצלם רק תמונות דיוקן של ילדים בלי דם, בלי מוות  ובלי חלקי גופות, למרות שדברת רבות על הדם וחלקי הגופות, שאלתי אליך היא ממה נובעת הבחירה הזו?

פאדי תאבת: בחרתי לעצמי סגנון שהוא ייחודי לי רציתי לצלם את ילדי עזה החפים מפשע המנושלים רציתי להעביר לכל העולם מסר על סבלם דרך העיניים שלהם. בחרתי בעיניים צבעוניות כדי להעביר לעולם את המסר שלא רק בגרמניה,  באנגליה, בשוויצריה ובנורבגיה יש עיניים צבעוניות ויפות של ילדים שמגיע להם לקבל זכויות, לעומת ילדי עזה, המסכנים שלא מוצאים אפילו אוכל, והם לכודים תחת מצור, אני מנסה להעביר את המסר דרך העיניים החפות מפשע של ילדי עזה , להגיד לא לשכוח את עזה, יש בה ילדים יפים אבל העוני צילק את פניהם. ראג'אא אני רק מנסה להגיד שאנחנו רוצים לחיות. דמייני לעצמך, דמייני לעצמך אני בן ארבעים, כל חיי חייתי תחת הכיבוש.

כתבת: הדבר היחידי שבא לי להגיד לך זה שאסור, שתמשיך להיות כלוא, פשוט אסור.

הילדים הם מרכז הצילום המקצועי שלך וגם חלק מהעיסוק האישי שלך, אתה עסוק בהם נכון? אתה מצלם את המצב ואת הילדות תחת המצור איך אתה מרגיש כשאתה מצלם אותם?

פאדי תאבת: פעם באמת כתבתי פוסט פייסבוק בנושא, שאני חייב חסינות נפשית כי בסופו של דבר אני אדם בדיוק כמוהם חי את הלחצים והמציאות אבל יש לי שליחות צודקת וכנה ולכן זה קשה, אני מנסה לנשום עמוקות, לפעמים אני אפילו מתקשה לנשום, כי אני חי את הכאב שלהם כצלם אני חי אותו הכאב.

האם יש תמונה, או פרויקט שהיו חשובים לך והיוו עבורך נקודת מפנה אישית וגם מקצועית? סוג של רגע חשוב ו משמעותי עבורך? מה אנשים אומרים לך על הבחירה האישית שלך מקצועית והאנושית לא לצלם מוות? מה אתה שומע? פאדי לא מצלם דם, זה לא משהו שמצפים מאמן פלסטיני, הציפייה היא שתשרת את המטרות הלאומיות ושתראה את הדם על אמת. תראי, סבא שלי פעם אמר לי אם אנשים הולכים דרומה, לך צפונה, הפוך מהם. יש בעזה 500 צלמים שמצלמים דם, אני לא מצלם מוות אני רוצה להיות מיוחד וגם להצטיין בתחום.

כתבת: מהו ההישג הכי משמעותי שלך, לאור הדברים שתארת?

פאדי תאבת: ההישג הכי משמעותית שלי, זה שלמרות הכל ולמרות שיש מיליוני צלמים שמסתובבים חופשיים בעולם ומגישים מועמדויות לפרסים. צלמי עזה תמיד עוקפים אותם ומגיעים למקומות הראשונים. דמייני זאת לעצמך.

כתבת: בוא באמת נדבר על  הפרסים, כמה פרסים קיבלת? כי כשבדקתי  גיליתי, שאין פרס בעולם הערבי שלא קיבלת אותו!

פאדי תאבת: לפני כמה חודשים קיבלתי פרס בלגי מאוד חשוב, שמו פרס "הגברת אנושיות", התמודדתי על הפרס יחד עם נאסר אלחאם, סנא מוסא והטריו גובראן ועוד שני מועמדים מעזה. זה פרס שניתן על עבודה אנושית אני קיבלתי אותו על קטיגורית הצילום. זה גדול כי זה באמת ברמה בינלאומית. נותנים לך פרס פסל הגברת אנושיות, כאשר אתה לא חי תחת תנאים תת אנושיים. את ערה לסתירה זו? אני מקבל מלא הזמנות והזדמנויות לנסוע על מנת להעביר את מסריי, אבל  הכל סגור בפניי. איך אצא? קיבלתי מלא פרסים רציתי לעלות לבמה כאדם מכובד ולקבל את הפרסים הלאה עם חליפה ועניבה, מבושם מקולח בלי  זיעה  וגועל כמו שאני מרגיש כרגע. רציתי לעלות לבמה לקבל את הפרס כמו כל אדם אחר בעולם, אבל במקום זאת אני ישוב כאן מממורמר בגלל הכיבוש ובגלל החייל שמחזיק נשק בגבול ומונע ממני לצאת, ואומר לי תחזור לעזה.

כתבת: מה התחושה הזו שאתה מוכר עולמית אבל לא יכול לצאת?

פאדי תאבת: אני מוכר עולמית, אבל אני רוצה לייצג את עמי, אני חולם לעמוד ליד התמונות שלי על מנת לספר את הסיפורים, את סיפורם של ילדי עזה. כל מי שינסה לדבר במקומי לא יספר את הסיפור שלי  כמו שאני חי אותו.

כתבת: אני יודעת שאין להשוות בין הסיפור שלך לשלי ועם כל הכאב והעצב שאני מרגישה, הסיפורים שאתה מביא ותיאורים שאתה מתאר אל מול הסיפור שלך התחושה הכי קשה, שאני מרגישה אותה זו תחושת, חוסר האונים. אתה מבין אותי, שאני לא יכולה לשנות שום דבר אתה מבין? זה כאב ועצב אבל בעיקר תחושה קשה שאין לי השפעה חוץ מבדברים הפשוטים שאני עושה.

פאדי תאבת: בדם, בחלק הגופות ובמוות ואת פלסטינית ולא משלמת את אותו המחיר? ואת  פלסטינית, את לא משלמת את אותו המחיר! כל הפלסטינים בעולם לא משלמים את המחיר שילדי עזה משלמים, מפני שילדי עזה משלמים מבשרם. אני אמן וצלם אני מייצג ומעביר מצב אנושי עמוק, אני לא יכול לנתק את עצמי מהמציאות את תחת דיכויי, מופעל עליי דיכויי השפלה ואף עבדות.

כתבת: היום צלם בסדר גודל שלך אישית ומקצועית, על מה אתה חולם או שאתה לא חולם?

פאדי תאבת: לא, אני כמובן חולם. אני חולם לסייר בעולם כולו על מנת להעביר את המסרים של הילדים שאני מצלם, ילדי עזה. מסרים של חירות ושלום. אני חולם להציג את עבודותיי בכל העולם ושם אציג את המסרים על סבלם של הילדים, כי סבלם אמיתי. ההנהגה והכיבוש לא מבינים את חלומות הילדים האלה, אילו היו מבינים לא היו רוצחים אותם ולא היו מפציצים את בתיהם. הדרישה הבסיסית שלנו, שזו גם זכותנו כפלסטינים שנעקרו מאדמותיהם ומולדתם, לחזור לכפרים מהם נעקרנו, דרך פתרון פוליטי ואו כל פתרון אחר. זכותי לא להישאר כלוא כל חיי בעזה, אני רוצה לחזור לבאר שבע שם אדמותיי ואדמות סביי לפני, יש רבים כמוני שרוצים לשוב לאדמותיהם, צריך פתרון מדיני כלכלי, או כל פתרון אחר כי זכותי לבוא לראות אותך מבלי שיעצרו ויתשאלו אותי ואו יצואו לי אישור כניסה, זכותי לבקר אתך כידידה. זכותי לבקר בנצרת  , יפו חיפה, לוד חדרה ועפולה זכותי! למרות שאנחנו תחת מצור המסרים יעברו, דרך הפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. אנחנו נפתח חלונות מתוך כל הקירות השבורים, מתוך ההפצצות, מעל הבתים ההרוסים, הרי מעל הבתים ההרוסים ניגנו מוסיקה ושרו לאהבה ולחירות ולשלום. אנחנו נפתח חלונות אפיו באוויר, ממנה נוציא את התמונות , היצירה, היצירתיות המוסיקה ונוציא החוצה את המסרים בשמה של עזה עד שימצאו פתרון אנושי הומני לאנשים שחיים פה.

כתבת: הייתי יכולה להמשיך לשאול עוד, אבל ענית על כל השאלות הרלוונטיות. תודה רבה.

פאדי תאבת: תודה רבה לך,  תודה לצלם שהשקיע אנרגיות בצילום. תהיי בריאה.

כתבת: אתה בעצמך ישבת בחום נוראי והתראיינת

פאדי תאבת: בהצלחה רבה בכל מה שתעשי.

כתבת: תודה ענקית, תהיה בריא.

כתבת: לפני יומיים פאדי סיפר לי שהוא הצליח לצאת מעזה למצרים ומשם ללבנון על מנת להציג את עבודותיו.

פאדי ימשיך לספר את סיפורם של ילדי עזה, ואנחנו נתראה בשיחה הבאה.

סוף תמלול הכתבה: פאדי עבדאללה תאבת – צלם בינלאומי מעזה
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו תגובה אחת באתר

  1. יורה 4 באוקטובר, 2019  בשעה 0:17

    אז מה פאדי, שניתן לחמאס לצאת החוצה מעזה לתוך ישראל כדי לשחוט את כל היאהוד? או כדי שיחזרו להיות כפי שהיו במשך ההסטוריה, "בני חסות" – כמו הנוצרים בבית לחם שנוטשים את העיר למקומות שונים בעולם) – כדי שתוכלו לחזור ולבצע פוגרומים כמו שעשיתם ב- 1840 בצפת, או ב- 1929 בחברון? אה פאדי, מה דעתך?

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס