תמלול הכתבה: תיאטרון חולות – דור 2.0
קריינות: בפעם השניה, סמוך אל מתקני הכליאה חולות, נאספו עשרות אנשים סביב מחצלת הפרוסה על אדמת החול. ועליה התרחש מופע המציג קו חיים המורכב מסיפוריהם של השחקנים-מבקשי מקלט וישראלים מילדותם ועד חייהם כאן. הסיפורים המסופרים במופע מציגים את הקולות של מקשי המקלט המשתקפים דרך עיניהם של הישראלים. סיפורים אישיים וכואבים בסיטואציה המורכבת ברצף של בין פליטות כבקשה לעזרה ועד הסתננות כפלישה.
ברנה תקלה מיכאל: אנחנו מקבלים פה 16 שקל ליום, אין, אנחנו יכולים לקנות בקבוק מים וסבון. אומרים שמתקן השהייה פתוח, אין. זה סגור. זה לא שמתקן השהייה באמת פתוח. זה כלא, זה הכל סגור, הכל סגור. אי אפשר להיות פה, אי אפשר.
מתוך ההצגה: אתם מסתננים, תעופו מפה!
אין לנו לאן ללכת.
אתם גונבים לנו את מקומות העבודה.
לא גנבים.
כושים!
אנחנו פליטים, לא מסתננים.
תעזוב את המדינה שלנו!
גם אתם הייתם פליטים.
מדינת ישראל היא מדינת יהודים.
קריינות: בכל יום חמישי השחקנים והמנחים ערכו חזרות למופע בהאנגר צבאי נטוש ליד מתקן חולות. העבודה נעשתה בהתנדבות, מתוך רצון לשנות את המציאות, לקרב בין הישראלים למבקשי המקלט באמצעות דיבורים והסברה אישית.
רותם גולדנברג: אני חושבת שאנשים שעברו כל מני דברים באים ועושים ומשחזרים סיטואציות מהחיים שלהם או מדברים על החיים שלהם בצורה אחרת, בצורה דימוית, זה, יש לזה השפעה די גדולה. השאיפה שמבקשי מקלט וישראלים יסתדרו, שישראלים יבינו למה הפליטים האלה נמצאים כאן.
מתוך ההצגה: באתי לישראל, הייתי בחולות שנה ו4 חודשים, הייתי גם בסהרונים 3 חודשים.
חולות... באריתריאה זה כלום. איפה זה חולות? איפה זה כלא? פה או פה?
חולות - כלא. כלא של המוח.
מה אתה אומר? זה לא כלא!
זה כן כלא!
סתם אתם אומרים שזה כלא!
סיגל קוק אביבי: עבור אנשים שרגילים לא לדבר, זה היה, זה כאילו פרץ חומות. זה פתח בשבילם את האפשרות לא רק לדבר אחד עם השני, אלא גם מי שצופה בזה- להגיד, זה לגיטימי לדבר. אנשים בישראל לא יודעים באמת מהיכן האנשים האלו הגיעו ולמה הם הגיעו לפה. אנחנו לא מצליחים להגיע לציבור הישראלי ולהגיד להם למה האנשים האלה בעצם פה ומה עבר עליהם.
בראכאת היילי: באריתריאה יש בעיה, הבעיה היא - יש את הדיקטטור, אתה לא יכול לעשות מה שבא לך. יש לנו ראש ממשלה כבר 25 שנה רק הוא.
כתב: אותו אחד?
בראכאת היילי: אותו אחד. הוא עושה מה שבא לו. עכשיו אתה הולך לצבא, נגיד דוגמא, אין לך סוף. אין אינטרנט, אין לך חשמל. מזה התחיל כל יציאות מהמדינה. אני עזבתי אותה בגיל 18 עד 19. (בדרך לישראל) אין אוכל, אין מים ונותנים לך מכות. היו אנשים שקיבלו יותר ממני, שרפו אותם חתכו אותם.
רונית קאנו: הלוואי שהיו משלחות, כמו שיש משלחות לפולין, הייתי עושה איזו הסבה, נראה לי שיעור יותר טוב באהבת האדם. להביא את הבני נוער האלה לפה, לחולות, מאשר להטיס אותם לכל מיני היסטוריות רחוקות או לא רחוקות.
מתוך ההצגה: ואף אחד מכם לא רוצה לחיות בעתיד בישראל?
לא, אנחנו רוצים לחזור למדינה שלנו.
מה יש לכם לחזור? אברהם למה?
בגלל שאני אמצא את אמא שלי באריתריאה, אני מתגעגע אליה מאוד.
אני רוצה לגור בשוויץ, אשתי נמצאת בשוויץ וגם, יתרה מזאת, הבן שלי הוא באתיופיה אז אני אביא אותו לשוויץ. נגור עם המשפחה. בשוויץ.
אז מה התחנה הבאה?
קריינות: עם כל אווירת הסולידריות והאמפטיה שעטפה את הקהל והשחקנים בסופו של הערב הקהל הישראלי חזר לביתו למציאות היומיומית ואילו מבקשי המקלט חזרו אל מאחורי הסורגים, אל מאחורי התודעה.
תמר אלון: זה תמיד החלק הכי קשה, לא? שאתה משאיר את... אתה משאיר אותם שם, אתה זורק אותם שם וחוזר הבייתה למציאות שלך שהיא קלה ופשוטה והכל נעים לך בה ואתה תמיד צריך לזכור ש... שיש את זה.
סוף תמלול הכתבה: תיאטרון חולות – דור 2.0
הוספת תגובה לכתבה