תמלול הכתבה: מוסקבייה – ההצגה
מגיש: ולכתבה המרכזית. במסגרת פעילותם של הצבא והמשטרה, מובאים למעצר ולחקירה חשודים פלסטינים רבים. אחד ההיבטים שפחות נראים לעין הציבורית הוא נושא העינויים - אותם מקרים של הפעלת לחץ פיזי או פסיכולוגי על נחקרים במטרה לחלץ מהם מידע. בימים אלה עולה ההצגה מוסקבייה – על שם כינויו בערבית של מתקן המעצר במגרש הרוסים בירושלים. ההצגה, שמתרחשת הן ברחוב והן בחלל ייעודי, מנסה להתמודד עם סוגיית העינויים באמצעים בלתי קונבנציונליים: את השחקנים מחליפים נגנים ואת הטקסטים מחליפה מוסיקה.
אורי עגנון: אישה שמנגנת בחליל נעצרת ברחוב נעצרת ברחוב וחבורה של אנשים, כלים אחרים רוצים שהיא תפסיק לנגן ולמעשה זה סיפור של התלאות שלה מולם דרך מעצר עינויים.
אני חוויתי הרבה אלימות משטרתית והרבה, ולפעמים גם התעללות וביליתי כמה לילות במוסקבייה.
אני חושב שלשבת במקום וישפילו אותך בצורה מעוד עמוקה וידברו אליך בצורה לא אנושית, ולשבת ולחשוב זה קצה הקרחון, זה שום דבר, יש אנשים שנמצאים עכשיו קומה מתחתי שמתפללים שהיו מתייחסים אליהם כמו שמתייחסים אלי עכשיו. והדיסוננס הזה שאני יודע שיש אנשים בחוץ שיושבים בפאב ושותים ומתחתי יש אנשים שעוברים משהו הרבה יותר גרוע, אני חושב שזה היה, בשבילי, איזו שהיא נקודה שקישרה אותי מאוד חזק לנושא של עינויים.
ישי מנוחין: למרות שהאיסור הוא איסור מוחלט ולמרות שישראל חתמה על האמנה נגד עיוניים ובחתימה היא התחייבה שיהיה חוק נגד עינויים בישראל, בישראל אין חוק נגד עינויים. יש פסיקה של בג"ץ שאנחנו קוראים לה בג"ץ העינויים אבל משרד המשפטים קורא לה בג"ץ ההיתרים, זאת אומרת מבחינתם הבג"ץ מתיר להם לעשות דברים אסורים בעיננו.
סיון בן ישי: הנושא שלנו העמוק בהצגה הזאת זה המסכים שהחברה הישראלית שמה על מנת להסתיר דברים שקורים מאחוריהם, כמו שאורי דיבר על הקומה התחתונה. הקומות התחתונות היום במוסבקייה למשל לא קיימות כשאתה יושב באוגנדה או כשאתה יושב בתקליט בירושלים, שזה בערך, 50 מטר, 100 מטר, 300 מטר.
אורי עגנון: סביר להניח שבזמן שאנחנו עכשיו מנהלים את השיחה הזאת יש מישהו שעובר עינויים בעיר שאנחנו נמצאים בה. כאילו עדין יש המון עינויים.
ישי מנוחין: בעצם מדינת ישראל לא אוהבת לחקור את השב"כ. מאז 2001 עד היום קרוב ל-800 תלונות הוגשו בנושא של עינויים בחדרי חקירות של שב"כ, ואפילו לא חקירה פלילית אחת נפתחה מה שמחייב על פי החוק.
סיון בן ישי: הרוב הקורבנות של עינוים הם גברים פלסטינים מהשטחים. אין כמעט עדויות של קורבנות פלסטינים ו/או יהודים אזרחי ישראל. עינויים זה דבר אסור כי זה גורם נזק תמידי לקורבן וזה משחית לגמרי את חברה, הן החברה שמבצעת אותו והן החברה שחווה אותו.
בסופו של דבר הבנו שאנחנו כן מדברות עם החברה שלנו, אנחנו מדברות גם עם עצמנו. לראיה הקטע שבו אנחנו מדברות עם הקהל על אומנות ועל עינוים ועל הדרך שבה אפשר לעשות, איך אומנות יכולה להגיב לעינויים בכלל האם היא יכולה להגיב לעינויים.
אנחנו מתייחסים לזה בתור איזה שהיא תענית כיפורים, כלומר אנחנו מנסות לעשות חשבון נפש גם פוליטי תאטרוני.
מגיש: העובדה שהחוק הבינלאומי האוסר עינויים עדיין לא תורגם לחקיקה בישראל, היא זו שמאפשרת, בין היתר, את התרחשותם. כשזה ייקרה, יהיה על המדינה להבטיח גם אכיפה יעילה. עד אז, יוצרי ההצגה מקווים להחזיר באמצעותה את הנושא לסדר היום הציבורי – כי עינויים זה לא הצגה.
סוף תמלול הכתבה: מוסקבייה – ההצגה
הוספת תגובה לכתבה