השלמת השכלה לנשים בדואיות – לא בבית ספרנו

תמלול הכתבה: השלמת השכלה לנשים בדואיות – לא בבית ספרנו

כתב: להצליח לזהות את מספר האוטובוס שעליו יש לעלות, או לאתר אנשי קשר בנייד אלו משימות בסיסיות שאנחנו אפילו לא חושבים עליהם. אבל בישראל 2019 ישנן נשים שזקוקות להשלמת השכלה, כדי להצליח במשימות בסיסיות, הדורשות קריאה וכתיבה.
אמנה אבו אלקיעאן: למדנו אותיות ושמות והרכב שמות, למדנו את השמות שלנו בערבית ובעברית. למדתי את שם בני שהוא מתקשר בטלפון, אני מצליחה להוציא את השם של בני מהטלפון ולהתקשר אליו.
כתב: השנה, משרד החינוך החליט להפסיק את התכנית להשלמת השכלה לנשים בדואיות בנגב. תכנית שתקביצה הוא בסך הכול 2.5 מיליון שקלים בשנה. התכנית אפשרה למאות נשים להשלים השכלה בסיסית, בגרות, ואפילו להגיע לתואר אקדמי.
עלי אבו אלקיעאן: היום אתם מתכנסים כי נפל משהו. התקציב של הפרויקט החשוב הזה, שזה גרושים, התאדה.
פאטמה אבו קווידר: אני מכפר לא מוכר זרנוק אבו קווידר. (בילדותי) הייתי הולכת ברגל, לא היה אוטובוס, שעה ברגל. בבוקר שעה, ואחרי צהריים כמעט שעה, בכיתה ז'. וכל יום ללכת ולחזור, ולחזור גם בשמש בשעה 14:00, 15:00, זה מאוד קשה היה לנו. אבא שלי לא הסכים. הרבה בנות ככה, אני לא היחידה. אבל מרצון ואהבת הלימודים, אני בלילה רואה לימודים, שאני יושבת על כיסא ולומדת.
ישי מנוחין: 16% מהנשים הבדואיות מעל גיל בית ספר, סיימו 12 שנות לימוד. רק 24% מהנשים הבדואיות בנגב עובדות.
עאידה תומא סלימאן: וכל שנה המדינה מנסה לקצץ את הסכום הפעוט הזה, שהוא כולה 2.2 מיליון שקל.
ע'דיר כמאל מריח: יש פה הבנה שזה סוגיה הומניטרית חברתית, א' כל, שאנחנו חייבות להתגייס למענה, כנשים וכאימהות, א' כל.
עלי אבו אלקיעאן: אישה שנשרה מהלימודים והתחתנה, בעבר בנישואי בוסר, ואחרי 20 שנה, 25 שנים, קיבלה הזדמנות שנייה להשלים השכלה. זה משנה את הדימוי העצמי שלה, זה פותח בפניה הרבה אפשרויות להמשיך לימודים, השכלה, ולעולם התעסוקה.
אמל נסאסרה: הבעלים, והחברה שלנו התחילו ללמוד שיעור מאוד מאוד חזק שבסופו של דבר האישה חייבת ללמוד, חייבת לעבור את השלב הזה בשביל באמת להתקדם ולקדם את החברה שלה.
יפעת ביטון: דווקא בחברות מוחלשות מבחינה סוציו- אקונומית, בטח גם לאומית, מנוע הצמיחה המרכזי, שכולם מצביעים עליו, הוא הנשים בחברה הזאת.
חיה נח: אתה צריך להיות סופרוומן, כאין לך תחבורה ציבורית, כשאתה צריך ללכת כמה קילומטר עד הצומת, ואז לתפוס את האוטובוס, מגיע עד כסייפא. יש פה ערימה של כשלים.
ישי מנוחין: הסיפור הוא סיפור של חוסר רצון פוליטי שיהיו ילדים שבעים בנגב, ושיהיו אנשים בטוחים, שיש להם אוכל להביא לילדים שלהם.
יפעת ביטון: גם צדק חלוקתי, וגם היגיון כלכלי. שני אלה מחייבים לא רק שהתכנית הזאת תמשיך, אלא שהיא תורחב ושיבינו שהיא רק הפלסטר על הפצע הגדול והמדמם של חוסר התשתיות וחוסר הטיפול במערכת החינוך במגזר הבדואי.
פאטמה אבו קווידר: אחרי שסיימתי את הלימודים, התחלתי לעבוד כסייעת בגני ילדים, 15 שנים. החלטתי להתחיל ללמוד תואר שאני אהיה אולי מורה, גננת או משהו. תפקיד בחברה, שיותר חשוב לי.
מרואיין: יש תוצאות בשטח, יש הרבה נשים שהיום הן המשיכו את הלימודים לאקדמיה, והן עם תואר ראשון, תואר שני היום.
כתב: במהלך הכנת הכתבה, הפננו שאלות למשרד החינוך. המשרד שיגר את התגובה הבאה מפי סטודנט לדוברות: ככל שהמשרד יקבל תקצוב לטובת הנושא, הרי שהוא ימשיך לקדם אותו. לשאלתנו, מדוע משרד עם תקציב של 60 מיליארד שקלים לא מוכן להמשיך לתקצב ב2 וחצי מיליון שקלים את התכנית, לא התקבלה תשובה.
פאטמה אבו קווידר: אני גאה בעצמי. אני לא כמו מישהו שיושב בבית, גוף שאין לו כלום לעשות. יש לי תפקיד בחברה.

סוף תמלול הכתבה: השלמת השכלה לנשים בדואיות – לא בבית ספרנו