יום רביעי   16-10-2019
תמלול הכתבה: מאיה ברנד-פיגנבאום – אני מסרבת

מאיה ברנד-פיגנבאום: אני מאיה, אני בת 19, ולפני שבועיים סירבתי להתגייס לצבא, ישבתי בכלא צבאי שבעה ימים, ועכשיו אני חוזרת לבקו"ם ומצהירה שוב על הסירוב. 
המפגש והקשר שיש לי עם פלסטינים זה אחד הדברים הכי חזקים שהשפיעו על הסירוב שלי. זה כבר משהו שהמדינה לא מעודדת, מה זה לא מעודדת, המדינה בצורה אקטיבית מפרידה אותנו, המדינה בצורה אקטיבית לא רוצה שיהיה קשר וחיבור של התרבות היהודית והתרבות הפלסטינית.
מה שבמפגש איתם עשה את ההשפעה עלי לסרב, זה שהזדהיתי מאוד איתם, עם החוסר צדק שהם עוברים, עם העוולות שהם עוברים, הדרך שלי להגיד להם אני רואה אתכם, אני רואה את הכאב שלכם, אני לא אתעלם מזה, אני לא אתגייס לצבא ואגיד אין מה לעשות, אני חייבת להגן על המדינה שלי. זה שאני מדברת אתכם, זה שיש לי קשר אתכם, זה שאנחנו מכירים אחד בשני, זה מגן על המדינה.
המטרה זה לנסות להביא בעצם עוד צורת חשיבה, שמציעה פשוט משהו אחר, שאומרת, יש ברירה. אנחנו לא חייבים למות בשביל הארץ שלנו, אנחנו לא חייבים שיהיו מלחמות, אנחנו לא חייבים לכבוש עם אחר בשביל שהוא לא יתקוף אותנו, יש עוד דרכים ודרכים אחרות, ודרכים שהן לא אלימות.
אני לא יכולה להגיד שזו לא בחירה שהיא קלה, כי זה באמת לבוא עם איזה שהם מסרים או לבוא עם איזה שהם דעות שהן באמת נוגדות את כל מה שאנשים מסביבי חושבים, אז זה מעורר הרבה התנגדות והרבה ניכור, וזה הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם. זה איזשהו אקט של ללכת נגד הזרם, אז אני לא יכולה להגיד שזה קל.
הרבה אנשים כותבים לי, שזה מעורר בהם השראה, אם זה פשוט תקווה לגבי המצב, אם הם מרגישים שזה מעורר בהם השראה יותר לעמוד על העקרונות שלהם. יש אנשים שמרגישים שאני מייצגת אותם גם ומייצגת את הדברים שהם אומרים. אז זה באמת הדברים שנותנים לי תקווה, שאני מרגישה שאני נותנת כוח לאנשים אחרים והם נותנים לי כוח, וזה מן מעגל כזה באמת.
המשפטים והדעות שאני שומעת מאנשים זה תמיד תמיד חוזר על עצמו, איזה מן הקלטות כאלה שמחנכים אותנו אליהם. של שונאים אותנו, אם לא יהיה צבא לא תהיה מדינה, אין לנו אף ארץ אחרת, יזרקו אותנו לים, כל מיני הקלטות כאלה ... שהם בעצם גורמות לנו להישאר במצב כזה של פחד ושל הגנה, ... וזה ברור שמי שנמצא במצב כזה רק יאמין בדרך של כוח, ובדרך של צבא.
בכללי אני באה מקבוצה ...שיש לה פריווילגיות בחברה. זה נכון, זאת עובדה פשוט. אני חושבת שדווקא מהמקום הזה של פריווילגיה יש לי עוד יותר מחויבות לצאת מאזור הנוחות שלי, כי המחיר הוא פחות כבד, והוא פחות גדול.
הכלא הצבאי הוא לא מקום נורא. הוא כלא, אבל הוא גם מאוד דומה לבסיס צבאי, ודומה לטירונות בערך בצורה של היום יום מתנהל. גם לפני זה התכוננתי לבוא לזה מאוד רגועה, ופשוט מן לקבל על עצמי כל מצב שלא יבוא.
מפה אני הולכת לבקו"ם, לתקופת כליאה שניה שאני לא יודעת כמה ימים זה יהיה, זה יכול להיות עוד שבוע, זה יכול להיות 20 יום, יכול להיות 25 יום, אני לא יודעת אבל... ככל שיש לך את האופציה להשיג פטור, אז את באמת פחות רוצה להיות שם, ושאת מסתכלת על הסיטואציה מהמיטה שלך, את לא רוצה לחזור למיטה של הכלא. אבל אני באמת נזכרת שזאת הבחירה שעשיתי ואני רוצה לעשות אותה עד הסוף ולא לצאת אחרי שבעה ימים כי אני רואה שכן... זה כבר עשה השפעה, גם השבעה ימים האלה, אבל ככל שאת נמצאת שם יותר זמן, וסרבנים שישבו יותר זמן, יש לזה יותר השפעה, יש לזה יותר הד.
הייתי רוצה להגיד לאנשים שעומדים לפני הגיוס שלהם עכשיו, פשוט שיחשבו על זה באמת בצורה עמוקה ושלא יקבלו את זה כמובן מאליו, "למה אני מתגייס?" "בשביל מי אני מתגייס?" "את מי אני משרת?", פשוט לשאול את עצמך את השאלות האלה. 

סוף תמלול הכתבה: מאיה ברנד-פיגנבאום – אני מסרבת

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית