משה במקום מוסא, חירן במקום אום אלחיראן

תמלול הכתבה: משה במקום מוסא, חירן במקום אום אלחיראן

ראעד אבולקיעאן: זה הפעם השלישית שהתושבים נעקרים. עקירה ראשונה היתה ב-1949, מאדמותיהם בואדי זובאלה. הביאו אותם עד לגבעות להב. בכוח, לקחו להם את הכבשים, הרסו להם את האוהלים, הרסו להם את הכל. ומי שסירב נעצר או הורחק עד לצפת. אותו סיפור. ב-1952 מתחילים את העקירה השניה. מתחילים לעקור אותם, בכוח, בכוח, עד שהם מגיעים עד שהם מגיעים בשנת 1954 לגבעות פה, לגבעות חיראן וגבעות עתיר. ועם כל זאת, ב-1956 אומרים להם בסדר, אתם תושבי המקום עכשיו, האדמה בוואדי זובאלה תהיה של המדינה ואתם תקבלו את האדמה הזו.

אחמד אבולקיעאן: למה הם עם כל הדאווין הזה, פינוי ובינוי, מה זה פינוי? צריך להקים ישוב יהודי פה. אבל אני לפניו, אני גם אזרח המדינה. אומרים שיש שוויון במדינה? אני אזרח המדינה, לפני קום המדינה אני פה.

עלי אבולקיעאן: אני רוצה להזכיר לך משהו. לפני חמש שנים הכירו בכפר הזה, אבל ראש הממשלה משך את זה בשנת 2011, משך, הקפיא, לא יודע. אנחנו מבקשים שגם עכשיו ימשוך את ההקפאה הזו וישאיר אותנו איך שהייתה ההחלטה הקודמת.

ראעד אבולקיעאן: השופט רובינשטיין, הוא כותב במאמר שלו, ומתוודה לאמת, שהיא עובדתית, שכן התושבים מגיע להם, הם לא פולשים, המדינה הביאה אותם, המדינה אחראית, המדינה עשתה איתם הסדרה, בין שנת 54 ל-56, על אדמותיהם, ומגיע להם. השלטונות מכירים ובעצם באים ואומרים לא, אנחנו גם כשאנחנו מכירים, אנחנו צריכים לתכנן את חירן, על חורבות אום אלחיראן, שזה יהיה משה שנביא אותו בן ה-16 במקום מוסא, שהוא בן 96. ההפרש גילאים 80 שנה ביניהם. מוסא לא מגיע לו ומשה כן מגיע לו. אז מוסא על הבית שלו, בן 96 יש צו הריסה- אחת, שתיים, שלוש. על הרצפה יש צו הריסה, על הקירות יש צו הריסה ועל הגג יש צו הריסה.

כתבת: אבל בעצם בית משפט אמר, נכון, המדינה אמרה לתושבים ללכת לשם, אבל כמו שהיא אמרה שאפשר ללכת לשם, עכשיו היא אומרת צריך ללכת משם.

אחמד אבולקיעאן: לאיפה לשם? לאיפה?

כתבת: המדינה אומרת שאתה צריך ללכת לחורה.

אחמד אבולקיעאן: אבל לאיפה? כן? לאן?

-הם לא אמרו לכם לאן.

אחמד אבולקיעאן: לגיהנום נלך? לאן? איפה? תראה לי.

ראעד אבולקיעאן: אין כתובת, אין אלטרנטיבה, אומרים חורה, אבל בחורה איפה ללכת - אין. אין אלטרנטיבה. אתה רוצה שאני אלך, אתה לא נותן לי אלטרנטיבה, אתה לא נותן לי לתכנן את התכנון חיים שלי, על פי האורח חיים שלי, על פי הצרכים שלי, על פי הדרישות שלי, מה אני צריך ומה אני לא צריך. אתה מביא לי מישהו מסביון או מהרצליה או מירושלים או מחיפה, או לא יודע מאיפה בארץ, לתכנן בשבילי ואני לא יכול להיות שותף גם בחלק מהתכנון?

כתבת: ואתה אומר אפשר לעשות ישוב משותף.

אחמד אבולקיעאן: בטח שאפשר לעשות יישוב משותף, אני לא אכפת לי. למה, אני איפה אני חי? אני חי בין יהודים. אני חייתי פה ואני אמות פה. אני לא מכיר אף מדינה אחרת.

סוף תמלול הכתבה: משה במקום מוסא, חירן במקום אום אלחיראן