הצורך בעיתונאים מהשטח שחיים בעזה לא יסולא בפז, לאור האיסור של ממשלת ישראל על עיתונאים ישראלים, להיכנס באופן חופשי לעזה (אלא אם הם מצטרפים לכוחות הצבא, ואז הסיקור הוא בד"כ תדמיתי).
הדיווחים שמגיעים מאזרחים דרך הרשתות, חשובים מאוד. עדויות, תמונות,
את התסריט הזה ניתן היה לדעת מראש. בתחילת סבב האלימות, אפילו עוד לפני שניתן שם למבצע, היו הפגנות נגד המתקפה הצבאית. כמו בסבבים הקודמים, בהפגנות אלו עמדו עשרות אנשים בלבד. עבור רוב הציבור וגם לצערנו עבור רוב אנשי התקשורת, אלו היו "קולות הזויים". כל כך
במהלך המחאה החברתית של 2011 חווינו את התקשורת, לפחות בחלקה ובמיוחד בתחילת המחאה, כמי שאוהדת ותומכת במחאה. הדבר ניכר בסיקור ההפגנות, ואף בראיונות עם פעילים/ות לקראת הפגנות, כך שבאופן מסוים הציבור יכול היה להיות מיודע על ההפגנות הצפויות גם דרך התקשורת.
עזה קוראת: יום זעם בינלאומי ביום שבת, 9 באוגוסט
נוסח ההודעה (רשימת הארגונים בסוף ההודעה):
הצטרפו לתנועה העולמית למען חרם, מניעת השקעות וסנקציות עוד היום. דרשו סנקציות על ישראל עכשיו.
בעודנו סופגים את מלוא נחת זרוע הארסנל הצבאי של ישראל, הממומן
התקשורת לא מערערת על טיעוני הצבא בהקשר של הפסקות האש והפרתן. בכל הפרה של הפסקת אש שתוקשרה לנו, הצטווינו לקבל את גרסת דובר צה"ל כגרסת האמת הבלעדית. האם זה לא סביר שגם ישראל הפרה את הפסקת האש מצידה? האם הכרזה על הפסקת אש במסיבת עיתונאים היא האשרור מבחינתנו
אחת התופעות שאנו עדים להן במלחמה הזו (כמו גם במלחמות אחרות), היא התגייסות החברה האזרחית למאמץ המלחמתי. החל מכל מיני מבצעי קניות והנחות לחיילים, דרך קמפיינים לתרומת גרביים, תחתונים ומגבות לחיילים ועד הניסיון לצרף תלמידים וילדי גן "במשלוח מנות" וציור
שמות ההרוגים הפלסטינים, גילם ואופן מותם לא מעסיקים כמעט את התקשורת הישראלית. אם בתקשורת היו עוסקים לפחות רק במותם של הילדים, שברור כי הם תמימים וחפים מפשע (ולא "בלתי מעורבים"), אווירת החיוכים באולפנים מהיירוטים המוצלחים, הייתה לובשת ארשת רצינית
מספר ההרוגים בעזה הולך וגדל וכך השימוש השחוק במילים המכובסות שתווה לנו דובר צה"ל - "בלתי מעורבים בטרור". כאילו ישנם בעזה שני סוגי אזרחים: המעורבים בטרור, שדינם מוות ואלו שאינם מעורבים בטרור, שדינם סכנה מפגיעה לא מכוונת שיכולה להרוג.
ומי מסוגל לקבוע
זה לא אירוע נדיר שעיתון לוקח על עצמו משימות שהן אינן עיתונאיות גרידא. גלובס מפיק בכל שנה את "ועידת ישראל לעסקים" - ועידה שמתקיימת בכל שנה אליה מוזמנים להתחכך זה בזה בעלי הון ופוליטיקאים, בדרך כלל במועד סמוך לאישור תקציב המדינה. הוועידה גם מוכרת בשל
לא כל טור שנכתב בעניין החטופים, חייב להכיל התנצלות ואמירה, שהחטיפה היא טרור ואינה מוסרית. נמאס לקרוא כל מאמר בנושא זה עם פסקת הקדמה שבה הכותב/ת צריך למקם את עצמו מבחינת הקוראים בצד "הנכון" של המפה. אז בטור הזה ניגש ישר ולעניין...
כמה פעמים הסבירו
כתבה
מי מאתנו לא מוצא את עצמו מחפש רשת Wi Fi חופשית? מצאתם - נלכדתם במסר חתרני שלא תדעו מי הפיץ לכם אותו. רוצה לעשות זאת בעצמך? כל מה שצריך זה ראוטר ומסר חברתי. שפה: עבריתכתוביות: עברית