מקאמים בגדה

תמלול הכתבה: מקאמים בגדה

קריינות: ככה מתקיימת תפילת נשים בקבר רחל שבבית לחם. למרות שהמתחם נמצא באזור פלסטיני, משרד הדתות הישראלי דואג  לנגישות מלאה עבור יהודים שרוצים להגיע לאתר הקדוש, לבקש ולהתפלל בו. מנגד, מקומות קדושים לפלסטינים, כגון מסגדים, קברי שייח ובתי תפילה מוסלמים, אינם נגישים להם, למרות שבעבר, הם היוו מוקד דתי, תרבותי, וקהילתי מארגן במרחב הכפרי פלסטיני. לפני הכיבוש, ולפני הקמת ההתנחלויות.
אותם מסגדים אינם מוכרים על ידי משרד הדתות, והם במצב תחזוקתי שמסכן את המשך קיומם. דוגמא כזו אפשר לראות במסגד סלמן אל פרסי, שנבנה לפני 400 שנה על הר סלמן, עליו הוקמה ההתנחלות יצהר.
אבו מורסי: נהגנו לעלות בחגים ובאירועים משפחתיים. כילדים, נהגנו לשחק ולבלות שם. התספורת הראשונה של כל בן שנולד, התקיימה על ההר בליווי חפלה משפחתית. האזור היה קדוש לאבותינו ולאבות אבותינו.
אירית סגולי: הראיון עם אבו מורסי מבטא את הכאב העצום של ההרחקה מהמקום שכל ילדותו וכל המסורת שלו קשורים לא רק למובן הדתי, גם למובן של חגיגות שקשורות באביב, חגיגות משפחתיות, לתספורת של הבן, כל המסורת של המרחב הכפרי קשורה בזה.
קריינות: על פי דבריו של סמיר מוסא, האזור סביב מסגד סלמן אל פרסי, הופקע מהתושבים בשנת 1983 בהילה של צרכים צבאיים. צו ההפקעה ניתן לתושבים חמישה ימים לפני יישומו, מה שלא הותיר להם זמן להתארגן משפטית נגד החלטת ההפקעה.
סאמיר מוסה: נודע לנו שניתן להתנגד תוך 40 יום. אך ההודעה על ההפקעה הגיעה באיחור של 35 יום, וכך נשארו לנו חמישה ימים בלבד להגשת ערעור. פרק זמן זה לא מספיק בכלל לאנשים, כדי לאסוף מסמכים וליפות כוחם לעורכי דין, כדי להגיש ערעור על הפקעת האדמות. ההפקעה בוצעה בצו צבאי.
קריינות: כמו בהרבה מקרים דומים, ההפקעה לטובת צרכים צבאיים כביכול, הובילה להקמת התנחלות, יצהר. יצהר, שבשטחה ממוקם מסגד סלמן אל פרסי, הוקמה על ג'בל סלמאן. מסביב להר, ממוקמים שישה כפרים פלסטינים: בורין, מאדמא, עסירה אל קבלייה, עוריף, עין אבוס וחווארה. שער ההתנחלות יצהר, מהווה מחסום בפני תושבי הכפרים מלממש את חופש הפולחן במקום הקדוש להם, ומלתחזק באופן שותף את המסגד. כתוצאה מכך, מסגד סלמן אל פרסי, שבמשך מאות שנים שימש נקודת מפגש לששת הכפרים, נמצא במצב של הזנחה קשה. דבר המדאיג את הפלסטינים, שמייחלים ליום שבו יחזרו לקיים בו את חופש הפולחן.
סאמיר מוסה: נולדתי בכפר הזה, לא עזבתי אותו מאז הלידה. הזיכרונות שלי והילדות שלי הם מכפר זה. אני חש עצב רב מכיוון שאין לי גישה לאזורים רבים. ההר עצמו נקרא הר סלמאן, על שם מסגד סלמאן אל-פרסי. מהבית שלי כשאני מסתכל על ההר, אני נזכר בתקופת הילדות שלי באזור ההוא.
אירית סגולי: בניגוד לשער למחסומים רגילים, שנפתחים ונסגרים, המחסום שעומד בפתח כל התנחלות, הוא מחסום קבע, סגור בפני הפלסטינים. רוב ההתנחלויות נבנו על פסגות ההרים, זה המקומות המקודשים ביותר לפלסטינים. שם המקאם ושם ההר הוא אותו שם בדרך כלל, וכל אלה כלואים בפני הפלסטינים.
קריינות: כדי להיכנס למקאם שייח מוחמד, יש להיכנס להתנחלות איתמר. כמובן, שגם כאן הכניסה לפלסטינים אסורה. קבר גדעון השופט נבנה במקום שהיה בעבר מקאם שיח' מוחמד, כחלק מתהליך של מחיקת הזהות הפלסטינית באזור.
בסמוך למקאם, מתבצע תדריך לחיילים מפי הרבש"ץ של ההתנחלות. לאחר התדריך לחיילים, קיבלנו הסבר מפיו על קבר גדעון השופט, שנבנה על ראש ההר.

רבש"ץ ההתנחלות: אחר כך מסתבר, יש את נחל תרצה, שזה בעצם הדרך המקראית שהייתה על כיוון ירדן, כל זה, בעבר. אז שם הוא קבור, הוא גר פה, שהוא נקבר פה, אני לא איך בדיוק.
כתבת: -כל זה, זה חדש?
רבש"ץ ההתנחלות: -זה... 15 שנה.
רבש"ץ ההתנחלות: אני רכז ביטחון. כאילו, עובד מטעם הצבא, כל התיאום בין ההתיישבות לצבא.
אירית סגולי: המחקר של מחסום ווטש בעצם מראה שני דברים: אחד, את מידת ההפרעה של הזכויות, ושתיים, את חוסר המודעות לנושא בכלל. כולם מכירים את קבר רחל ואת קבר יוסף, שישראל השתלטה עליהם לחלוטין והדירה מהם את הפלסטינים, אבל לא על המרחב הכפרי שבו מתחולל פשוט השמדת תרבות, אין לזה מילה אחרת.
קריינות: מקאם שייח בילאל אבן רבאח, כלוא בשמורת טבע הר כביר, בשטח של כ-26,000 דונם. הכניסה לשמורה ולמקאם, נעשית דרך ההתנחלות אלון מורה, ואסורה על הפלסטינים.
כתבת: -זה הליכה ברגל של בערך שעה, נכון?
איימן עודה: -מאיפה?
כתבת: -מפה, מהכפר, לשייח בילאל.
איימן עודה: -אולי יותר. שעתיים.
כתבת: כן, בדיוק.
כתבת: וכשיש מסיק אתם יכולים להיכנס לכאן.
איימן עודה: נכנסים, הצבא עומד על הכביש, מפה. בכל מקום יש.
קריינות: כניסת הפלסטינים למתחם מקאם שייח בילאל נמנעת, מכיוון שהכניסה לאתר היא דרך שעת ההתנחלות ארון מורה, והאזור הוכרז כשמורת טבע עם הפקעת אדמותיהם של תושבי הכפרים הסמוכים עזמות, דיר אל חטאב וסאלם.
איסמעיל עבד איסמעיל: כאשר היו מעבדים את האדמה ובזמן מסיק הזיתים ובזמן הקציר היו מתאספים והולכים להתפלל במקום. אנחנו היינו הולכים לשם והם היו באים משכם ומכפרים נוספים. גם האנשים היו הולכים ולוקחים את הילדים שלהם, וכל תושבי הכפר היו יוצאים לשם לחגוג. מגיעים מאזורים שונים כמו: דיר אלחטב, עזמוט רוג'ים, בית פוריק, בית דג'ן, סאלם, אלעברבאווי, אלג'ור, בית חסן, אלפארעה ואלעסירה, היו באים הרבה.
אירית סגולי: זה לא רק שהמתנחלים מזניחים את זה, כל הגופים שמטפלים, מרשות שמורות הטבע, שלמשל סלמן אל פרסי, זה שמורת טבע גם, דרך רשות העתיקות, שזה מקאם שהוא בן מעל 400 שנה, בין משרד הדתות שאמור להכיר בזה כמקום של פולחן, כמקום קדוש לפלסטינים. ולכן אנחנו רואות את התפקיד שלנו, באמת לחשוף את המקומות האלה, לעקוב אחריהם, ולדרוש את הקיום של הזכויות של הפלסטינים לגביהם. מהנגשה, דרך שמירה, עד שיסתיים הכיבוש והם יוכלו באופן טבעי לחזור למקומות האלה, שהם שלהם.
קריינות: דוחה אסוס, תושבת הכפר בורין, הגיעה ביחד עם נשות מחסום ווטש, על מנת שתוכל לבקר במקאם אבו איסמעיל. המקום קדוש לפלסטינים, ותושבי האזור אינם מורשים להגיע למקאם, שנמצא בסמוך לכביש המוביל להתנחלות הר ברכה.
דוחה אסוס: עשרים וחמש שנים לא באתי לכאן, נאסר עלינו לבוא לכאן בכלל. תודה לכם שהבאתם אותי לראות את המקאם. באנו בהחלט בקושי. (בעבר) תמיד באנו לכאן. היינו יושבים, היו טיולים, היינו מארגנות טיול לכאן, היינו באים עם הילדים הקטנים, מביאים אוכל, יושבים ומבלים. גם את המקומות שקרובים אלינו, ושביכולתנו להגיע אליהם ברגל אסורים עלינו להגיע אליהם כלל.
קריינות: מדינת ישראל והמנהל האזרחי, אינם מכירים בסמכותו של הוואפק הפלסטיני לתחזק, לדאוג ולשמר את המקומות הקדושים לפלסטינים כמו מסגדים, קברי שייח ומקומות תפילה מוסלמים בשטחי C של הגדה המערבית.
סאמיר מוסה: אני מקווה, שאוכל לבקר במסגד ולו פעם אחת לפני מותי. לראות אותו ולהיזכר במקומות שהייתי מתפלל בהם והמקומות שהם ישבתי ולמדתי. הרבה אנשים כמוני, מאחלים שיבוא יום והם יוכלו לבקר שם.

סוף תמלול הכתבה: מקאמים בגדה