תמלול הכתבה: מי ישמור על תושבי חאן אל-אחמר?
כתבת: משפחות הרועים הבדואיות מחאן אל אחמר הפכו לסמל בינלאומי. הם פליטים ממלחמת 48', גורשו על ידי ישראל ויושבו על ידה במקומם הנוכחי בשנות ה-50. משסירבו הרשויות לחבר את הכפר לתשתיות חשמל, מים וכדומה, הם בנו מבנים והתקינו פאנלים סולריים לייצור חשמל עצמי. כתגובה לכך, הוציאה נגדם המדינה צווי הריסה שתייגו אותם כפולשים ועברייני בנייה. בימים אלו, מרחפת מעל ראשם סכנת הגירוש שנית.
עיד אבו חמיס: נולדתי כאן והתחתנתי כאן, וחיתנתי את הבנים שלי גם כאן. ויש לי בנות שיש להן ילדים שלומדים בבית ספר הזה. אם הורסים את הבית ספר הזה, לאן (נלך)? למה השכן שלי קילומטר מכאן, בישוב שלו, יש לו בית ספר והילד שלו הולך 100 מטר מהבית לבית ספר, ואני, הורסים לי את הבית ספר כאן, למה? זה השאלה. למה, אתה רואה? מסביב, הכול מסביב, יש כאן מקו המטח הגבוה שלו שיורד לבקעה לערבים, ובצד הזה שיורד לבקעה של הישובים הישראלים, ואני ביניהם, לא נותנים לי חשמל.
אני גר כאן, ההורים שלי גרים מלפני הכיבוש, לפני 67, אז אחרי זה, שהתחיל כפר אדומים לבנות את כפר אדומים, אחרי זה, כל הבלגן עכשיו, יצא בית משפט, פסק דין, מבית משפט להרוס את הכפר שלי. אז ביקשנו כמה פעמים אישורים להוציא את הראשונים, לעשות את הבנייה מסודר אבל השופטים לא פתחו אפילו את התיק הזה בכלל. אבל אחרי כמה ימים, נתנו לישוב השכן שלנו לבנות 92 יחידות. זה, מה זה זה?
שלמה לקר: זה הפרות מאות קשות של זכויות אדם, שאני חייב לומר, שגם בג"צ משתתף בהם. כי בג"צ מעולם לא היה מוכן לתת איזו הצהרה, שיש להם זכויות כאלה ואחרות.
נועה ארבל וגליה חי: יש פה מאות ילדים שנמצאים בחרדה כל יום, העתיד שלהם של מחר לא ידוע. מצב קשה, מאוד.
היינו פה כמה פעמים במהלך החודשים האחרונים, המצב מאוד הסלים, הכול פה הרבה יותר מוזנח, הרבה יותר עצוב, הרבה יותר... זה ברור שהחודשים האלה ממשיכים להשפיע, והאלטרנטיבה שלהם בעצם כרגע זה לעבור לגור בתוך מזבלה שהיא בשטחים שאפילו לא בדיוק שלהם, אלא שהפקיעו אותם ממישהו אחר.
שלמה לקר: השיטה של מדינת ישראל לנסות להוציא את האוכלוסיות שגרות בשטח C, וזה התחיל עוד לפני הסכם אוסלו, לפני שהיu שטחי A, B ו-C. המדינה לא מאפשרת להם לקבל התרי בנייה. זאת אומרת, זה מין Catch 22, מלכודת כזאת, שבאה עם הזמן לגרום לזה שהאוכלוסיות האלה יעזבו.
כתבת: המדינה הציעה לתושבים לעבור לשכונה צפופה באבו-דיס, הסמוכה למזבלה, מה שיגרום לאיבוד פרנסה ושטחי מרעה. כמו כן, השטח האמור שייך לקהילה אחרת המתנגדת לכך.
עיד אבו חמיס: הממשלה עכשיו, כאילו מתנהגת עם הבדואים, כמו ילד בקייטנה. אמא שלו מחליטה מה הוא לובש, איזה נעליים... אז אמרנו את זה, "זה לא מתאים לבדואים". אבל כולם שמעו, עכשיו אתה בא, לוקח אותי לשם, אני לא זז לשם. למרות הראש, אני נשאר כאן.
מג'דאלין: אנחנו כאן כדי לתמוך בתושבי חאן אל אחמר. כדי לחזק אותם, כדי שיהיו עמידים יותר לגבי הסיטואציה בה הם חיים, ואנחנו עושים פעילויות לילדים כדי שאולי יירגעו איכשהו. להפוך את התחושות שלהם לחופשיות וחסרות פחד, כי, את יודעת, הם תחת לחץ מהכיבוש הישראלי, שתמיד פה, ואנחנו כאן כדי לתמוך בהם.
כתבת: בית הספר נבנה בשנת 2009 מבוץ ומצמיגים במו ידיהם של בני הכפר. הוא אפשר לראשונה לכ-80 בנות שבט הג'האלין ללמוד. עתירות להריסה הוגשו לבית המשפט מיד עם בנייתו, ומאז, הילדים, המורות וההורים יודעים היטב שכל יום יכול להיות האחרון.
שלמה לקר: חאן אל אחמר זה באמת סמל קודם כל, למה הכיבוש הישראלי עושה, כי אין שום סיבה שהאנשים שנמצאים שם לא יגורו שם. מפני שהאוכלוסייה הבדואית בכלל, ובחאן אל אחמר כרגע במיוחד, נמצאת בין הפטיש לסדן, בין הכיבוש הישראלי, לבין הרשות הפלסטינית, שעושה בהם שימוש פוליטי, ולא מעניין אותם כלל זכויות האדם שלהם.
עיד אבו חמיס: חלק מכפר אדומים שבאו לכאן תומכים בקהילה שנשארת, שכונה מכפר אדומים, אבל הצד הימיני, הוא לא רוצה בכלל. הם אנשים טובים, אבל הם לא הרבה, אין להם כל כך כוח. יש מלא, הייתי בכל העולם, הייתי באנגליה, הייתי באמריקה, הייתי בכל המקומות, ראיתי אנשים עובדים ביחד, יהודים ומוסלמים ביחד, ראיתי בכל העולם.
שלמה לקר: ברגע שידעתי שזה בידי השופט סולברג, פחות או יותר, שתי השופטות האחרות לא כל כך התערבו, אז הבנתי איפה אנחנו עומדים. הוא באמת נתן פסק דין מאוד מאוד מכוער, יותר ממה שנתקלתי בעבר, ונתקלתי, בזה שהוא בעצם אמר "אנחנו פה דנים לא בשאלה של איך יגורו הבדואים, מה יקרה איתם, איפה הם ילמדו, אלא בשאלה היחידה שעומדת על הפרק: האם יש למבנים היתר או אין להם היתר? ואם אין להם היתר צריך להרוס".
כתבת: בית המשפט הישראלי אומנם אישר את החלטת הממשלה להרוס את הכפר, אך ההריסה, נכון לעכשיו, נמנעה בשל לחץ בינלאומי.
שלמה לקר: אם ישראל תהרוס בפועל, אז יכול להיות שיהיו סנקציות, לפחות דובר על זה באירלנד, אני חושב. הגיע לאיום לא מרומז של התובעת בהאג, שאם תהיה פה הריסה, אז זה מעשה של פשע מלחמה. כך שבעצם סולברג שירת מאוד יפה את האינטרסים הפוליטיים של הרשות הפלסטינית.
כתבת: במקום בו כשל המאבק המשפטי, הצליחו לעת עתה תושבי חאן אל אחמר בתמיכה של פעילים מכל העולם.
סוף תמלול הכתבה: מי ישמור על תושבי חאן אל-אחמר?
הוספת תגובה לכתבה