קולות מהבקעה – סיפורו של עבד

תמלול הכתבה: קולות מהבקעה – סיפורו של עבד

עבד אל-רחים בשאראת: הוא היה בן שמונה, הבן שלי. הוא היה בכיתה ב', קראו לו כאשף. הוא ניגש אליי באותו יום, אני מילאתי טנק מים לכבשים על הטרקטור, והוא בא לנסוע איתי, הוא התרגש לנסוע איתי, להצטרף אליי, לשוחח איתי. כולנו אהבנו אותו, גם האחים שלו. הייתה לו אישיות מיוחדת. הוא נפל מהטרקטור, הראש שלו פגע באבן, והוא התחיל לדמם. חלפו שש שעות עד שהגיע האמבלונס, הוא דימם ודימם – ומת.
ב-2003 היו יותר מחסומים מהיום, ולחצות אותם לקח זמן. הוא מת עודלפני שהגיע האמבולנס, במשך ארבע שעות הוא התייסר ודימם. זה לא היה קורה אם הייתה באיזור שלנו מרפאה, עם אח שיודע לטפל, להציל חיים. הכיבוש מונע כל בנייה של תשתיות, שירותי בריאות, ובכלל כל שירות שהוא.
כתב: ולא הייתה לכם מכונית לקחת אותו בעצמכם?
עבד אל-רחים בשאראת: לא הייתה מכונית, היה לנו רק טרקטור. ואי אפשר לפנות ילד פצוע בטרקטור. לא כל מכונית יכולה לנסוע בדרכי העפר ההרוסות שיש כאן. ניסינו בעבר לסלול דרך, אבל הצבא הגיע והרס אותה לגמרי. ההתנהלות (של ישראל) מול התושבים כאן, ושלילת היכולת שלהם לחיות חיים מכובדים, זה אמצעי לחץ לגירוש האנשים.
כתב: יש לך תקווה שהדברים ישתנו?
עבד אל-רחים בשאראת: כולי תקווה. ההיסטוריה כהרף עין, והחזק לא יכול להישאר חזק. אני מקווה שהקהילה הבינלאומית תתפכח, ותעשה כאן שלום.

סוף תמלול הכתבה: קולות מהבקעה – סיפורו של עבד