סיור בחברון – מחיים משותפים לשליטה וכאוס

תמלול הכתבה: סיור בחברון – מחיים משותפים לשליטה וכאוס

הישאם שרבת: יש לנו בחברון בכל קילומטר מרובע בערך 22 מחסומי תנועה או הגבלה של תנועה וכן הלאה, אבל בכללי במחוז חברון יש לנו בערך 150. וזה מצב שמנסה מדיניות טיהור אתני בתוך העיר. בכל הסטטיסטיקות, 520 חנויות פלסטיניות נסגרו בצורה ישירה דרך צווים צבאיים ישראלים. עוד 700-800 חנויות נסגרו עקב השלכות המדיניות הישראלית בחברון. הטרור שהפלסטינים מתמודדים איתו כאן מ"טרוריסטים רשמיים" מטעם מדינת ישראל שמכוונים להגבלת התנועה, מראים להם צווים צבאיים לסגירת בתים ורחובות. מערכת החיפוש, מדיניות ההרשמה, ואז תהיה תגובה ישירה של טרור מתנחלים שתוקפים פלסטינים שגרים באזור שנסגר על ידי הצבא כל הזמן, הורסים להם את הרכוש ופיזית תוקפים אותם, מנסים להרוס את הבתים שלהם, מאיימים להוציא אותם משם בכוח. המתנחלים בעצם מאוד ברורים, הם אומרים המקום הזה בשבילנו. חברון בשבילם והם רוצים לגרש אותנו החוצה. במקומות מסוימים בחברון אתה רואה גרפיטי שכתוב בו "לשחרר את ישראל". בשבילנו, אתה יודע, אין לנו שום אלטרנטיבות למקומות אחרים, שום מקום יקבל את זה. זו המדינה שלנו ואנחנו קשורים אליה. אנחנו חייבים להיאבק בשביל להגן עליה, להגן על כולנו. אנחנו מגנים על הזכויות החברתיות והתרבותיות שלנו, אנחנו מגנים על הקיום שלנו. הסיפור המיתולוגי של בניית ההתנחלויות בשנים הראשונות של הכיבוש הוא להחרים אדמות מטעמי ביטחון ואז להעביר אותם למתנחלים. כמובן שהמנגנון הזה השתנה מתישהו באמצע שנות ה-70. עכשיו, כל הזמן המתנחלים רצו לבוא ולגור במרכז חברון, כמובן שבשבילם הם אומרים שזו העיר של אברהם, עיר האבות, עיר אברהם, הם דיברו על ההיסטוריה העתיקה היהודית בחברון. שזה לא נכון. חברון למעשה הייתה מודל לחברה משותפת שבה חיים יחד קהילה יהודית וקהילה מוסלמית במאות הקודמות. ירושלים הייתה גם דוגמא נוספת של חברה משותפת בין קהילה נוצרית, קהילה מוסלמית וקהילה יהודית. ובית לחם היא דוגמא נוספת של חברה משותפת בין קהילה נוצרית לקהילה מוסלמית. וכמובן שהמציאות הזו השתנתה אחרי המעורבות של התנועה הציונית, כשהתחלנו לקבל מהגרים ציונים לפלסטין אז בחברון הייתה לנו חברה יהודית כזאת שלא הייתה באמת קהילה אחת. אתה יודע, הקהילה הפלסטינית שהחברונים נהגו לקרוא לשכנים שלהם 'יהוד', יהודי. ואז נהגו לקראו למהגרים החדשים האלו "ציונים" אז השתמשו בביטוי יהודי בשביל האנשים הפלסטיניים היהודים שהיו חלק מהתרבות, חלק מהשפה, חלק מהמורשת וכולי, ואז המהגרים החדשים האלו שהם ציונים התחילו התפרעויות בחברון בלהט העלייה של התנועה הציונית ב1929. שבהם 67 יהודים נהרגו. אם נכנסים לעומק של זה, מגלים ש58 מהאנשים שנהרגו הם ציונים אבל לא יהודים, לא מקומיים. כמובן שאחרי זה היה סימן שאלה גדול על החוק של המשטרה הבריטית בתקופה הזו. כולם פה היו תחת המנדט הבריטי. בכל מקרה, אז הרבה מהמתנחלים האלו אמרו שהם חזרו כדי לקחת חזרה מהרכוש היהודי הישן. זה טוב לדעת, אני בטוח שכמה מכם כבר יודעים, כשהם התחילו את הפרויקט הזה בחברון שעברו למרכז חברון אני הייתי ילד והם הכריזו בקול ברור שאנחנו לא מסכימים שזה הרכוש שלכם ואנחנו מחשיבים זאת כגניבה. מאז תחילת הכיבוש הרשויות הישראליות פתחו את מערת המכפלה בשביל מתפללים יהודים. ובשנים הראשונות של הכיבוש היו לנו מוסלמים ויהודים שהיו מתפללים ביחד במערה, אבל בלי הרגשה טובה אחד עם השני. צד אחד היה מתפלל בקול חזק והצד השני היה רואה את זה כהצקה ולכן היו הרבה מריבות צעקות אחד כלפי השני ואחרי זה במקרים רבים הצבא הישראלי היה מתערב, ותומך כמובן בצד של המתנחלים. מאז היום הראשון של הכיבוש כל הכניסות למערה היו מנוהלים תחת הצבא הישראלי 24/7. נקודת המפנה הייתה ב1994 במערת המכפלה. ברוך גולדשטיין, מתנחל קיצוני, הגיע לבוש במדי צה"ל ונשא דרגות סרן. הוא נכנס למערה עם נשק אוטומטי ועם המדים שלו, עקף את החיילים וזה היה באמצע הרמדאן שהוא ירה עם כדורים מתפללים שהתכופפו להתפלל והרג 29 מהם ופצע יותר מ100. אחרי הטבח במערה, חשבנו שיפעילו לחץ פוליטי בינלאומי וממשלת ישראל תרגיש קצת בושה אחרי מה שקרה ואולי הם יעשו צעדים מגבילים למתנחלים אם לא לפנות אותם לחלוטין. אבל מה שקרה זה שנענשו מהרשויות הישראליות בכך שסגרו את רחוב שוהדא לתנועה של פלסטינים בזמן ההוא. סגרו לנו את שוק הפירות והירקות שלנו וגירשו את האנשים משם החוצה. הצבא הישראלי שמו מחסומים בכניסות שעצרו כלי רכב פלסטינים מלהיכנס. בזמן הסכמי אוסלו, זה היה אמור להיות תהליך שלום, אבל לצערי לדעתי, זה יותר תהליך למשא ומתן. רוב הפלסטינים ראו את ההסכם כלא צודק שמדבר על פיצול העיר לשתי שטחים ביטחוניים: H1 ו-H2. חלק מההסכם, מדבר על צעדים מסוימים שהיו צריכים לקרות ישר אחרי חתימת ההסכם כדי לנרמל את החיים בחברון, כי כמו שאמרתי, ההסכם נחתם אחרי הטבח במערת המכפלה. חלק מזה היה, אתה יודע, שרחוב שוהדא צריך להיות פתוח לתנועה פלסטינית. עכשיו אתה רואה את המצב שם, אנחנו לא יכולים אפילו ללכת לשם. כל השוק של הירקות והפירות אף פעם לא היה פתוח מאז. האמת הם עשו טקס פתיחה, דבר מזויף, הזמינו כלי תקשורת, את בעלי החנויות בשוק, ראש לשכת המסחר בחברון, ואת ראש העיר. והם הלכו לשוק ופתחו את החנויות ליום אחד, היה לנו מופע ואז הכל היה סגור שוב. אחר כך המתנחלים הפכו את חלק מהחנויות לדירות מגורים. עם השנים הרשויות הישראליות הגיבו לכל צורה של התנגדות לכיבוש בכך שיצרו יותר סנקציות לפלסטינים. אז אם אנחנו מתנגדים, אנחנו מקבלים יותר סנקציות, אם המתנחלים הורגים אותנו, אנחנו גם מקבלים יותר סנקציות. באופן אירוני, לפעמים אחד התושבים הולך בבוקר לבית ספר או לעבודה ולפעמים הוא חוזר כי הוא צריך לקחת משהו מהבית. ב10 בבוקר הוא יוכל להיכנס אבל אם הם חוזרים אחר הצהריים לפעמים אומרים שהם לא רשומים. איך מישהו שבא ב10 בבוקר היה רשום וב4 הוא לא? הם פיתחו עוד מחסומים והם פיתחו עוד מערכות כניסה. אנחנו התחלנו בקמפיין ב2010 בשם "לפתוח את רחוב שוהדא". בשנים האחרונות החלפנו את השם ל "פרקו את הגטו, הוציאו את המתנחלים מחברון." לצערנו הסיטואציה בחברון נעשית חמורה יותר, אפילו מחנה השלום והמחנה הפרוגרסיבי בישראל מאבד הרבה כוח ויש היפוך גדול לימין בישראל וגם בתוך הגדה המערבית. בשבילנו כפלסטינים זה מאוד חשוב כי זה המאבק לצדק, המאבק לזכויות אדם ומאבק לאנושיות. אנחנו מאוד גאים שיש לנו חברים ישראלים ובינלאומיים שמעורבים למאבק. אלו ערכים אנושיים שלא יכולים להתפצל.

סוף תמלול הכתבה: סיור בחברון – מחיים משותפים לשליטה וכאוס