סיקור |
"אנחנו לא רוצים אתכם פה". זה המסר אותו רצו להעביר פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני, אשר לא מעוניין להגדיל את מספר המשפחות החברות בו. בטקס שנערך ביום האישה הבינלאומי הוצגה האנדרטה, קבר המוצב בחדר שקירותיו מראות, כך שבהתבוננות דרך חור בקיר נראות מאות אנדרטאות לקורבנות העתידיים, אשר יתווספו אם לא נסיים את הסכסוך. שפה: אנגליתכתוביות: עברית(לתמלול הכתבה »)
רובי דמלין: היום יום האישה הבינ"ל, אבל לנו יש מסר מיוחד מפורום המשפחות השכולות. אנחנו 600 משפחות שאיבדו קרוב משפחה בסכסוך ויש לנו מסר כי זה מסר שלא עובר בבחירות. וזה המסר של מה הולך לקרות בקונפליקט? אף אחד לא מדבר על זה. איך הם הולכים לנהל משא ומתן? האם הם הולכים להיפגש? מה הם עושים? אף אחד לא אומר שום דבר על המצב הזה, והאלימות ממשיכה. חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות שיגרום לזעזוע. החלטנו יחד עם משרד יחסי ציבור נפלא שעובד איתנו בהתנדבות באופן קבוע לבנות את החדר הזה. זה חדר שהוא אנדרטה לקורבנות העתידיים של הסכסוך. אז יצרנו קבר בחדר של 2X2 מטר עם מראות, שכאשר מסתכלים דרך חור בקיר רואים מאות קברים, למעשה מאות אנדרטאות, שאומרות "אנחנו לא רוצים אתכם פה", שזה באמת המסר שאנחנו רוצים להעביר, ואנחנו רוצים שאנשים יצביעו עבור אלטרנטיבה לאלימות. זה לא שאנחנו מפלגה פוליטית או תומכים באיזו מפלגה פוליטית. מה שאנחנו רוצים זה שכל מי שייכנס לממשלה הבאה שיבין שבלי סוג כלשהו של משא ומתן תהיה עוד מלחמה, ועוד 2000 איש מעזה, שתהיה להם סיבה לשנוא ועוד 70 משפחות, שלעולם לא תהיינה אותו הדבר, ושלבן תמיד יהיה שבור. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להדגים לאנשים שהם יכולים להיות אחת מהמשפחות האלו? אנחנו לא רוצים עוד חברים בפורום המשפחות השכולות. אנחנו רוצים למנוע מאחרים להרגיש את הכאב הזה. אז זה הגיע לנקודה בה המסר נעשה חזק יותר ויותר, כי את אף פעם לא יכולה להבין מה זה לאבד ילד אם זה לא קורה לך, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה לאף אחד אחר.
אחד הדברים העצובים זה שאף פעם לא שואלים נשים אם עלינו לצאת למלחמה, הם אף פעם לא שואלים נשים האם עכשיו צריך להגיע להפסקת אש או אולי להזמין אותנו לשולחן לדבר. אז מה קורה? מי הקורבנות הגדולים ביותר של הקונפליקט הזה? נשים וילדים. ולא סופרים אותנו. וזה הזמן עכשיו להצטרף לשולחן. זה הזמן לקבוצה שלנו, פורום המשפחות, שיהיה לנו קול בחברה ולא רק להיות שם בזמן מלחמה לדאוג לילדים, ולעולם לא לדעת אם הם יוכלו לרוץ למקלט או לא. זה כמעט... הדבר העצוב ביותר שאני יכולה לחשוב עליו זה הנשים בעזה שלא היה להן לאן לרוץ במלחמה עם ילדיהן, והנשים בשדרות על גבול עזה, גם להן לא היה מספיק זמן להגיע למקלט. שמעתי סיפורים כל כך נוראים. ומה קרה אחרי זה? מה יצא מהמלחמה הזו? רק עוד אנשים שאין להם עתיד. אז אם אנחנו יכולים לעשות רק דבר אחד למנוע את זה, אז עשינו משהו טוב.
סוף תמלול הכתבה: אנדרטה לקורבנות העתידיים של הסכסוך
הוספת תגובה לכתבה