הקולות השקטים מקבלים במה

תמלול הכתבה: הקולות השקטים מקבלים במה

מתוך ההצגה: סליחה, שמתי לב למשהו, אף אחד לא דומה לי
זה.. למה? יש לי את העיניים שלך!
זה כל כך מיוחד למרות שזה נכון...
קריינות: הסצנה הזו לקוחה מתוך פסטיבל תיאטרון פלייבק שהשמיע קולות ונושאים מושתקים בחברה הישראלית. בשונה מתיאטרון קונבנציונאלי, הפלייבק אינו צפוי מראש ובנוי על אלתור ושיתוף פעולה בין הקהל לשחקנים. מן הקהל מגיע סיפור ועל השחקנים לשקף אותו באופן מופשט ואישי. הפסטיבל נערך בתחנה המרכזית מתוך כוונה חברתית פוליטית "לנצל" את הרעיון שמאחורי פלייבק לעשות ממנו כזירה בתוך, יש היגידו, החצר האחורית של המדינה.
נילי לוברני: בפסטיבל הזה אנחנו רוצים להדהד את ה... גם קולות של אוכלוסיות בחברה שהם קולות שקטים אבל גם נושאים מושתקים.
עמליה הדר: קולות שקטים הם כל הקולות האלה שלא רוצים לדבר עליהם לא רוצים לראות אותם ולא רוצים לשמוע אותם כי עדיף שהם יהיו שקופים, כי אם הם לא שקופים אז צריך להתמודד איתם. אף אחד פשוט כבר לא מעניין אותנו, אנחנו לא רוצים להכיר אף אחד. אם אני מקשיבה לסיפור שלך אז אני יודעת כבר משהו עליך, אני לא יכולה להתעלם ממך.
שחקנית: אני הייתי הערבייה היחידה שמה בכל המגמה ואז נכנסתי לאוטובוס, אני זוכרת פעם, ופתאום אמא שלי מצלצלת ואני ככה עונה לה: "אה מאמא? מה חדש?" ואז כולם מסתכלים עלי ככה באוטובוס, הרגשתי...
נילי לוברני: אנחנו חייבים לשים דברים על השולחן וחשוב לנו להביא בנוסף לקהל חובב התאטרון, יגיעו גם אוכלוסיות שמייצגות את הקול השקט.
קריינות: המופעים שעלו בפסטיבל עסקו בסיפור בין דורי אתיופי-צברי, אמונה, בעלי מוגבלויות, ערבים ויהודים, בקהילה הגאה.
ליליאן: עכשיו אני הייתי בהופעה אחרונה, שהיו שני בנים באוריינטציה, לא סטרייטים. זו הזדמנות בשבילי להבין אותם. הוא גם רצה חתונה, זה כל כך ברור בשבילו היה קודם ועכשיו זה ברור בשבילי גם כן.
קריינות: שניים מהמופעים עסקו בזהות הפלסטינית אל מול היהודית וקול חזק נשמע באמצעות מופע המשלב קולן של נשים יהודיות וערביות יחד.
למיס דקוור עבד: לקרב את שני הצדדים הוליד את הרעיון הזה שעל הבמה יהיו שתי שפות.
ניצן ג'וי גורדון: רואים על הבמה איך נשים ביחד עובדות ויוצרות שינוי.
מתוך ההצגה: לבדי אני, הולכת לבדי, לבדי אני. זה אפילו משמח, זה משמח! אה את פה? גם את פה? אז אם את פה זה אומר שאני לא לבד.
ניצן ג'וי גורדון: מתחת לקונפליקט, בשני הצדדים, בשני הצדדים יש דבר אחד, יש תחושה שאין לי מקום. צריכים מקום להגיד את זה ולהכיר אחד את השני ולהביע את הכאב ולשחרר אותו. ברגע שיש מקום לסיפור, משהו נרגע ואפשר לדבר.
למיס דקוור עבד: אנחנו כבני אדם יכולים להתחבר, מעבר לכל מה שקורה מבחוץ, במדינה שלנו.
קריינות: קול נוסף נשמע מתוך מופע משותף של נשים יוצאות אתיופיה יחד עם נערות ונערים ילידות הארץ.
צהיינש אדל קרוט: באמת המחשבה הייתה תיאטרון עדות. שזו בעצם עבודה עם ניצולי שואה וחד עם בני נוער שהתוצר שלו הוא תאטרון. והמטרה שלנו הייתה שהן יוכלו לספר את החוויות הקשות שלהן ושכמובן, שהדור הצעיר ישמע את זה. כי הסיפור הוא, נכון שהוא מאוד מאוד מסוים ואישי אבל הוא חלק מעם ישראל.
יעל: אני מסתובבת עם השאלה האם האומנות היא מתארת את המציאות או מעצבת מציאות. האם זה יוצר שינוי רק על הבמה או גם אצל הקהל  והקולות האלה השקטים, מהדהדים אליו ופוגשים את הקולות השקטים שבתוכו... ואני חושבת שזה כמו אבן שזורקים לים, שזה משפיע אחר כך לעוד מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל...

סוף תמלול הכתבה: הקולות השקטים מקבלים במה