תמלול הכתבה: סדר חברתי 3-9-2013
מגישה: השבוע בסדר חברתי:
סמנכ"ל קשרי לקוחות של הגיחון מגיב לכתבה "מייבשים את אל-קודס".
שטחי אש במקום כפרים – על המאבק המשפטי סביב שטח 918.
על מצוקת המים בשטחי C.
ספריות בתחנות - מעניין בהמתנה לאוטובוס.
מוסקובייה - קונצרט מעצר בתנועה.
"סדר חברתי" - מהדורת האקטואליה של הטלוויזיה החברתית.
פולו-אפ גיחון
במהדורה הקודמת, הצגנו את בעיית המים במזרח ירושלים, בכתבה "מייבשים את אל קודס", בכתבה העלו התושבים טענות כלפי תאגיד המים של ירושלים -הגיחון- ועל אי חיבורם לתשתית המים, דבר שמאלץ אותם לרכוש מים ממכליות ולאגור אותם על הגג. לאחר שצפו בכתבה בחרו בגיחון להגיב וטענו שהאחריות היא על העיריה והמדינה שהביאו לכך שלבתים רבים בשכונות המזרחיות אין היתרי בנייה ולכן אין אישור לחברם למים.
אלי כהן: אנחנו לא יכולים להתקין מדים לעשרות אלפי אנשים, לעבור על החוק, פעם אחת, להתקין ללא ההוראות המשפטיות, וגם לעשות את זה חינם אין כסף. יש גדר בירושלים ויש תושבים מאחורי הגדר, הם ירושלמים לכל דבר, אנחנו לא מסוגלים לעבור את הגדר ללא התאמות וההיתרים, ומשטרה וכולי וכולי, פעם אחת. בכדי שהגיחון יבוא ויפרוס קווים חדשים וייתן מים למי שצריך, הגענו גם למשרדים ממשלתיים הבכירים ביותר כולל פגישות עם שרים, ולצערי אנחנו לא מקבלים תשובות.
מגישה: תגובות ממשרד התשתיות ומרשות המים טרם הגיעו.
שטח אש 918
מגישה: ביום שני השבוע קיים בג"צ דיון בעתירות נגד פינוי התושבים הפלסטינים מהאזור המכונה על ידי הצבא "שטח אש 918" בו מתגוררים כ-1,000 איש בשמונה כפרים. התושבים חיים בתנאים קשים, גרים במערות ואוהלים לא חיבור למים וחשמל ומתפרנסים בעיקר מרעיית צאן וחקלאות בעל. מאז שהצבא הכריז על האזור כשטח אש, הצליחו התושבים להיאחז במקום בזכות צו ביניים של בג"צ משנת 2000.
תמר פלדמן: יש שם כמה התנחלויות ומאחזים בסביבה, יש את חוות מעון, יש את אביגיל ומצפה יאיר, ששניהם מאחזים. הראינו בתשובה שלנו לתגובת המדינה מפות של צוות קו כחול, ושם רואים בבירור שגם אביגיל גם מצפה יאיר וגם עוד שטחים בדרום ובצפון, מיועדים לפיתוח התנחלויות ומאחזים. זה לא כל כך מתיישב עם הטענה של המדינה ששטח האש הזה הוא חיוני, ואת האמת אם הוא כל כך חיוני למה משנת 2000 ביתר סט משנת 2006 לא עשו שום דבר כדי להשתמש בשטח האש? המדינה רק גררה רגלים לא עשתה שום דבר אקטיבי כדי להשתמש בו. הטענה הזו נראית מאוד משונה, גם לא מגובה בשום נתונים או במסמכים ממשיים, לא לגבי הצורך בשטח אש עצמו ולא לגבי קיומן של חלופות. הם טוענים שהשטח חיוני אז צריכים להראות שהשטחים האחרים, יש שטחי אש אדירים גם בישראל, למה לא להשתמש בהם?
מגישה: כאמור ביום שני השבוע, נפתח הדיון המשפטי בנושא מחדש. סופרים ואנשי רוח מישראל והעולם חתמו על עצומה נגד הרס הכפרים.
מאחורי המכלים השחורים.
מגישה: מי מאתנו שמגיעים לשטחים, נחשפים למכלי מים שחורים על הגגות, המבדילים בין ישובים פלסטינים להתנחלויות. גם הגגות בכפר אל-מעסרה, שאת סיפור מאבקו הבאנו במהדורות קודמות, מכוסים באותם מכלים. על מצוקת המים שמסתתרת מאחורי המכלים השחורים בכתבה הבאה.
קריינות: שיבושים בהספקת המים לכמה שעות, זוכים לכותרות ראשיות בתקשורת. מין הסתם כי מדובר במצרך בסיסי, ומובן מאליו שחובה על הרשויות לספקו. איך כשישובים פלסטינים מנותקים מזרם המים, לימים ואף לשבועות אין דיווח על כך בתקשורת. לדוגמה, הכפרים הפלסטינים מדרום לבית לחם נותקו בחודשיים האחרונים מהספקת מים. מי שמע על כך?
מחמוד זוואהרה: אתה חי חיים עלובים כשאתה מחפש אחרי טיפת מים. אם זה לנקות את הבית, לשתות או לתת לילדים שלך. זו החוויה הקשה ביותר שיש לי בחיים. אין כאן טיפת מים שמגיעה לבתים, ואנחנו מדברים על חמישים אחוז מהאנשים הם מתחת לגיל 15 ילדים, ויש לנו מקרים של מחלות ובעיות ויש כרגע מקרים בכפר של בעיות בכליות, לפי הדוחות הרפואיים שמגיעים מבתי החולים.
פטמה אברג'יה: בני מוחמד, האחיין שלי וגם אני שלושתנו חולים בגלל המחסור במים והזיהום. כשהמים חוזרים אחרי ניתוק ממושך, כל החלודה והלכלוך נכנסים לתוך המים, למה?
נאדר אל-חטיב: בבית לחם כמו בכל מקום אחר בפלסטין, אין אף קהילה בעיקר קהילה ערבית/עירוניות שמקבלת מים זורמים ממקורות עירוניים למשך 24 שעות. הפלסטינים בכללי, מקבלים בממוצע שישים עד שבעים ליטרים לאדם ביום, בזמן שהדרישה היא עד מאה עשרים עד מאה ארבעים ליטרים. המים מגיעים אחרי שלושה, ארבעה שבועות, חודש, חודשיים שלושה. כשהמים מגיעים אחרי הפסקות של ימים ושבועות, הם סוחפים איתם את כל החלודה והלכלוך, וזה סכנה בריאותית.
קריינות: התושבים הפלסטינים צריכים לאגור מים, או לקנותם ממכליות, דבר שמגדיל את העלות המקורית לפי שבע. זהו נטל כבד על משפחות שבקושי מצליחות להתקיים.
פטמה אברג'יה: אנחנו 40 איש במשפחה כולל הילדים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות מיכל מים ב-300 ₪, אבל בגלל הצמאון, קנינו אותו על חשבון האוכל של הילדים, למה?בהתנחלות אפרת יש הרבה מים, בכל ההתנחלויות. אלה הם המים של הכפר שלנו.
המים לא מגיעים אלינו מאירופה, הם מגיעים מאדמותינו, מכאן.
נאדר אל-חטיב: הרשות הפלסטינית קונה יותר מחמישים וחימשה מטרים מעוקבים של מים בכל שנה, מרשות המים של ישראל, ורוב המים האלה בים ממקורות מים עיליים בגדה המערבית. אתה קונה את המים שלך, המים נמצאים מתחת לרגליים שלך ואסור לך לנצל אותם. ואתה רואה את המתנחלים שמגיעים מכל העולם ונהנים מכל הזכויות האלה.
קריינות: מהמנהל האזרחי ורשות המים נמסר לנו כי מאז הסכם אוסלו הרשות הפלסטינית אחראית על הספקת המים בישובים הפלסטינים בכל חלקי הגדה.
נאדר אל-חטיב: הרשות הפלסטינית נכשלה להיענות לדרישה כי הם לא שולטים באספקת המים. כל פרויקט חייב לעבור אישור של ועדת המים המשותפת, ואם הוא בשטח C הוא חייב עוד אישור של המנהל האזרחי שלוקח זמן רב. יש פרויקטים שתקועים כבר יותר מעשר שנים.
קריינות: ואכן דו"ח של הבנק העולמי קובע, כי ארגונים בינלאומיים והרשות הפלסטינית נדרשים להליכים בירוקרטים מייגעים מול המנהל האזרחי על מנת להוציא לפועל פרויקטים שהם יוזמים בשטח c, ופרויקטים משמעותיים בוטלו בגלל קשיים אלו. בימים האחרונים חודשה אספקת המים באופן חלקי לכפרים. מבחינת הציבור הישראלי זה לא "ניוז", כי הרי התקשורת בכלל לא דיווחה על ניתוקי המים. התקשורת ממשיכה לפמפם על שיחות השלום, אך הציבור הישראלי לא יוכל להבין כמה השיחות האלה מנותקות מהבעיות האמתיות של הפלסטינים.
פטמה אברג'יה: בסוף הם יגידו שכל פלסטיני הוא טרוריסט אבל אתם הורגים אותנו מהצמא מי מכם היה יכול לסבול את זה שבנו צמא
והוא אינו יכול לספק לו מים?
מגישה: הסכמי אוסלו שנתפשים כהושטת יד לשלום, גזרו מציאות קשה על הפלסטינים. האם תתכן יציאה לתהליך של פיוס ושלום
בין הצמא למים לזה שלא יודע צמאון?
ספריות בתחנות
מגישה: ולמשהו שונה לגמרי. מזה שלוש שנים תושבי חיפה, כפר סבא ורעננה נחשפים לפרויקט "הספרייה הציבורית" בתחנות האוטובוסים ברחבי העיר. התושבים מוזמנים לקחת או להניח ספרים, ללא תשלום, מהמדפים שהותקנו בתחנות. קבוצת האמנים ארט אספיונאז' עומדת מאחורי המיזם, שהפך לסיפור הצלחה בזכות הרתמות העיריות, ובעיקר מפני שאומץ על ידי התושבים. בימים אלו הפרויקט מתרחב גם לפתח תקווה.
לולה בן אלון: הפרויקט התחיל במעשה מחתרתי מאוד בחיפה, פשוט הנחנו שם מדפי ספרים על גבי תחנות אוטובוס ותפס בקטע מדהים, נפלא, ומשם זה התחיל להתגלגל באופן קצת יותר מסודר עם העיריות, עם נציגים מהספריות העירוניות בכפר סבא, רעננה, עכשיו בפתח תקווה. אנחנו עושים פעולת מחקר קטנה של מיפוי של הצירי תנועה הראשיים בעיר. אנחנו בעצם רוצים שאיפה שנמצאים התחנות שיש בהן הכי הרבה אנשים והכי הרבה אוטובוסים, שם תהיה הספרייה כדי שכמה שיותר פעילות סביב הספרייה. כל היופי בפרויקט הזה הוא שהתושבים לוקחים איזה שהוא בעלות ואחריות על הספריות האלה ושמים ספרים משלהם, ספרים שהם היו זורקים לפח אם לא היו שמים אותם. אז בעצם מי שמתפעל את הספריות האלו הם התושבים עצמם. היעדים הבאים הם רמת השרון, הרצליה כנראה, והיד עוד נטויה.
מגישה: יש מי שיאמרו שמדובר בנאיביות, אבל גישת השיתוף שמנחה את הפרויקט מוכיחה את עצמה. פרויקט "הספרייה הציבורית" לא רק, מנטרל את החסם הכלכלי בפני קריאה, אלא גם מאתגר את התפישה שהפכה את הספר עצמו למוצר צריכה. ובכלל, אם כבר צריך לחכות לאוטובוס, לפחות הזמן לא מבוזבז.
מוסקבייה
מגישה: ולפני סיום, בימים אלו הסתיימו החזרות למופע מוסקבייה, העוסק בקשר של החברה הישראלית, למעצרים מנהליים ועינויים הנעשים בשמה. אישה נעצרת באמצע הרחוב על הפרעת הסדר הציבורי. לנגד עיני הקהל היא נחקרת ומובלת למעצר. במקום שחקנים יש נגנים, במקום מילים מוסיקה, במקום מחזה - קונצרט מעצר בתנועה. המופע מועלה בתל אביב, בירושלים ובחיפה בעשרת ימי תשובה
הזמן שבין ראש השנה ויום כיפור זמן חשבון נפש. הכניסה למופע בעבור תרומה בלבד.
עד כאן "סדר חברתי" להפעם, שנה טובה וחג שמח...
סוף תמלול הכתבה: סדר חברתי 3-9-2013
הוספת תגובה לכתבה