יום שישי   16-11-2018
תמלול הכתבה: מנהיגות או נמות

קריינות: שרת התרבות החדשה של ישראל כבר הצהירה, שלא תסבול פגיעה בתדמיתו של צה"ל. באותה הזדמנות אמרה גם ש "אם צריך לצנזר - אצנזר". עד שמירי רגב תממש את ההבטחות שלה כדאי להספיק לצפות בהצגה "הר" שמוצגת בתיאטרון "נוצר" בבת ים. דמותו של אריאל שרון שמשה כהשראה לדמותו של המנהיג במחזה.
ערן בן צבי: אנחנו חברה שלפחות בהגדרה, חייה על חרבנו, בין אם זאת המציאות ובין אם זאת המציאות שמוכרים לנו. וכל עוד, שזה המצב, בין אם אמתי או אשלייתי, יש צורך כנראה בבני אדם, במישהו שיוביל אותם, מישהו ללכת אחריו, שייקח את האחריות עליו.
קריינות: קשה לדמיין שלפני 5 שנים, אולם התיאטרון שימש כמחסן חירום לציוד צבאי. אמני הלהקה שיפצו את המקום במו ידיהם. ההצגה "הר" כבר זכתה לשבחים רבים בארץ ובחו"ל למרות שהצפייה בה דורשת מהקהל התמסרות ומאמץ.
דלית מילשטיין: אם אתה עברת חוויה חזקה, מסעירה, שגורמת לך גם לחשוב וגם להסתכל בראי וגם אולי לחשוב מחדש על העמדות שלך, על הזהות שלך, זאת חוויה שהיא חוויה חיובית. כך שאני לא חושבת שההצגה היא, לפי דעתי, היא לא נוחה, אלא אם למישהו לא נוח לחשוב.
קריינות: מהלך הכתיבה של טרילוגיית "הר" ארך שנתיים. המחזאי ירון אדלשטיין, צלל לעדויות של חיילים, חקר פוסט טראומה ותיאורי קרבות, כמו החווה הסינית או סיפורה של היחידה 101. מה שהותיר רושם עמוק על ירון לדבריו, הוא המחקר של פרופ' דייב גרוסמן, קולונל לשעבר בצבא האמריקאי, שחקר את פסיכולוגיית ההרג בזמן לחימה. להפתעתו, גילה ירון, שהאינסטינקט הבסיסי של האדם הוא דווקא לא להרוג.
ירון אדלשטיין: בסיטואציה של קרבות של פנים מול פנים אחוז עצום של אנשים ירו מעל הראש. הם ידעו שהם צריכים להרוג, אבל פשוט לא יכלו בקרב לעשות את זה. ואז שינו את שיטות ההכשרה, הפכו את זה קצת כמו לאיזה משחק מה שאיפשר כמו במשחק, להתחיל "לשחק", אבל בעצם באופן אמיתי מאוד – להרוג את האנשים מולך. אז אחרי זה, זה חוזר אליך בפוסט טראומה, כי אתה חטאת פה למשהו מאוד מאוד עמוק בהוויה האנושית.
קריינות: בישראל לא צריך להעמיק במחקר היסטורי, כדי לפגוש במציאות של מלחמה. ההכנות והחזרות להצגה נמשכו כ-4 שנים. אבל בקיץ האחרון, הגבול, שבין המציאות לתיאטרון, נמחק.
דלית מילשטיין: עשינו חזרות, שמענו את הפיצוצים והתחבאנו במקום מחבוא. בחיי, נשבעת לך, פה, מתחת לברזל הזה. שאתה חושב, זה פשוט לא יאומן, מאחורי איזה קנבס מצויר, כאילו קיר, מעל זה חתיכת רשת דקה ושמה אנחנו מתחבאים. יש בזה בוודאי איזשהו משל על המציאות הישראלית, על הבונקר מנייר, שאנחנו כולנו מתחבאים בתוכו.
ערן בן צבי: יש במחזה סצנה, שמחלצים חייל פצוע, ובשביל לחלץ אותו, מחסלים כמעט כפר שלם בשביל שיהיה אפשר לחלץ את החייל הפצוע כאילו, כי לא משאירים פצועים בשטח. ובמקביל בעזה היה סיפור על חייל שנפצע ופתחו בנוהל לפנות אותו, ושיטחו שכונה שלמה בשביל לפנות אותו. ממש אחד לאחד.
קריינות: השחקנים מגדירים את עצמם פעילים חברתיים, שיצירתם נובעת מתוך שיח חי עם הקהילה בה הם מתקיימים. בפאנל "מנהיגות או נמות" שמתקיים לפני ההצגה, מציפים שאלות כמו: מי הוא המנהיג האמיתי, האם ישנו כזה בחברה הישראלית, ומה המחיר שאנחנו משלמים על ההליכה העיוורת אחרי המנהיגים שלנו.
אבירמה גולן: פיתחנו שתי צורות של מנהיגות: מנהיגות צבאית ומנהיגות כוחנית. יש פה הערצה של אנשים חזקים, של אנשים, שמדברים על פחד ושל אנשים, שמבססים את כל המנהיגות שלהם על שנאת האחר.
דורון רובין: אין לי בשורות, אני לא איש בשורות. אני מאוד מאוד מחפש האנשים האלה, שיקרינו, קודם כל שיהיה להם ויז'אן, שתהיה להם תפישת עולם, שייקחו אותי לאנשהו. קח אותי 20 שנה קדימה, אדוני ראש הממשלה, ותגיד לי איך אתה רוצה, שהמדינה הזאת תהיה? היום אין דיאלוג חוץ ממערכת בחירות, שהיא שטחית, שהיא ררודה, שהיא מאוד לא, היא זולה אפילו.
דלית מילשטיין: כמו שאמר אפלטון: "תיאטרון קרטיה – לא דמוקרטיה – אנשים, שמציגים טוב"
קריינות: במדינה, שתקציב התרבות בה מהווה רק 0.17 עשיריות האחוז מכלל התקציב , גם באומנות מנהלים מלחמת הישרדות יום יומית. בתיאטרון "נוצר", שהיום הוא להקת פרינג' העירונית היחידה בארץ, לא מתיימרים לשנות את כל המציאות, אבל מקווים להתחיל לחולל השפעה כאפקט הפרפר.
מתוך ההצגה: "אתה הרי תמיד אומר שאנחנו פה רוצחים, תמיד אתה אומר! במי אתה לא תירה? מי שיגיע מהשביל הזה לכיוון שלנו, אתה תהרוג אותם! הבנת אותי? החיים שלנו תלויים בך!"

סוף תמלול הכתבה: מנהיגות או נמות
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

X

עכשיו משודרות באתר מבחר כתבות. כנסו >>