ידיעה כתובה |

: המרכז לחינוך הומניסטי מפעל חיים למען כולנו

תרבות נכתב על ידי

המרכז לחינוך הומניסטי הוקם בשנת 1995 על ידי רעיה קליסמן, כחלק ממוזיאון בית לוחמי הגטאות, בתמיכת משרד החינוך ובשיתוף פעולה עם מוזיאון השואה בוושינגטון. המרכז פרץ דרך בגישתו להוראת השואה, אשר נלמדת כמשבר היסטורי המזמן עיסוק בדילמות חברתיות ואנושיות בעלות אופי אוניברסלי.
כבוגר המרכז וכמי שהשתתף בכיתה י"א בהדרכות ובסמינר הקיץ, בחרתי לכתוב על המרכז כדי לשפוך אור על מפעל חיים זה.
המרכז מארח מבקרים מהארץ ומחו"ל ובוגריו מעבירים את ההדרכות לאחר שעברו את כל הסדנאות וההדרכות הדנות בנושא השואה כמקרה אוניברסלי לכלל האנושות, למען בניית יחסים מיוחדים בין שני העמים.
מנחי הקבוצות ומקימי המרכז מאמינים כי אדישות לסבלו של האחר או פגיעה בזכויות האדם, מסכנות את קיומה של כל חברה וכי התבוננות באירועי השואה מעלה שאלות יסוד בנוגע לקיום המין האנושי ולדמות האדם.

המרכז לחינוך הומניסטי חרט על דגלו ליישם את המטרות הבאות:
לימוד מכוון ערכים של ההיסטוריה ויישום לקחי העבר, עיסוק בערכים דמוקרטיים, קידום ערכים הומניסטיים, חיזוק ראייה ביקורתית של מציאות חברתית ואירועים היסטוריים, הגברת מוטיבציה למעורבות חברתית ועשייה אזרחית והקניית כלים לדיאלוג ולחיים משותפים ברוח ההומניזם והדמוקרטיה.

על מנת להבין את פשר פועלו של המרכז ראיינתי את מנהלת המרכז גב' נוהא ח'טיב.

גב' נוהא, איך היית מגדירה את הערכים של המרכז לחינוך הומניסטי?
המרכז לחינוך הומניסטי הוא מרכז חינוכי כהגדרתו, ולכן עוסק בעשייה חינוכית. הערכים הבסיסיים שמנחים את העשייה שלנו הם בראש ובראשונה הסובלנות, ערכים הומניסטיים שרואים כל בן אדם כאדם בפני עצמו, שיח ודיאלוג ככלי לפתרון קונפליקטים. חייבים תמיד לראות את האחר ולתת הזדמנות להכיר אותו, כי כל אחר יכול להיות בהתרשמות ראשונית כאחר מפחיד, והמרכז לחינוך הומניסטי רואה בעצמו כמקום המאפשר היכרות, שיח , דיאלוג ועבודה עצמית, תוך כדי חוויה של תהליך חינוכי המבוסס על היכרות אישית של המשתתפים, והיכרות של האחר דרך מעגלים משותפים.

כיצד מטרות המרכז לחינוך הומניסטי באות לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם האזרחים הערבים, שכמובן נושא השואה אינו הנושא הכי רלוונטי עבורם?
המרכז לחינוך הומניסטי הוא מקום לשיח ודיאלוג בין קבוצות, ללא הבדל של דת גזע או מין. נכון שהסיפור של השואה הוא המקום ממנו יצא המרכז לחינוך הומניסטי, אך משם אנחנו יוצאים לכל סיפור של כל אדם שמביא אתו למעגל, ויש מקום לשתף בכאב אישי, כאב לאומי, כאב קבוצתי אחר. כל משתתף בוחר מה להביא למעגל, חלק מהמשתתפים מביאים כאב של השואה, חלק מביאים כאב של דברים אחרים של עלייה, כאב משפחתי, חלק של הנכבה, כל אחד בוחר איזה כאב הוא מביא למעגל. המרכז לחינוך הומניסטי רואה את כולם, ומאפשר לכולם להביא את עצמם. הוא לא מוגדר לקבוצה זו או אחרת. להפך, הוא מגדיר את עצמו כמקום שנותן לכל בני האדם משפות, תרבויות שונות, מערכים שונים ומקבוצות אתניות שונות לבוא ולהיות מוכנים להשתתף במעגל שיח. המטרה הבסיסית היא לבנות חברה משותפת, לבנות עתיד משותף, להשפיע אחד על השני. אנו עושים זאת ע"י היכרות לעומק מהיכן כל אחד מגיע, מה הכאב שלו ולאן היינו רוצים להיות ביחד. באופן מאוד ברור אני חייבת לציין שהמטרה שלי במרכז לחינוך הומניסטי היא לקדם חיים משותפים בארץ הזו. חיים משותפים המבוססים על כבוד הדדי, נוכחות של כל הקבוצות האתניות השונות בישראל, וכמובן על דמוקרטיה שוויונית בין כל האזרחים החיים במדינה.

מהם לדעתך הם הישגי המרכז לחינוך הומניסטי מאז שנכנסת לתפקיד ועד היום?
קשה לי לומר שזה מרגע שבו אני נכנסתי לתפקיד ולקחת על עצמי את כל הקרדיט, כי המרכז קיים כבר המון שנים. אין ספק שהתמזל מזלו של המרכז והאנשים שעמדו בראשו הם אנשים שבראייתם החינוכית והאנושית הם מאוד זהים ומשלימים אחד את השני, לכן קשה לי להגיד שמאז שהגעתי המרכז פרח או פתאום עושה משהו שהוא אחר. להפך, הוא משלים את העשייה הקודמת ומקדם אותה עוד ועוד. אחד הדברים המאוד משמעותיים בעיניי ושהמרכז עושה ועשה שנים רבות, זה החיבור בין בתי ספר. לאורך השנים המרכז הפגיש בני נוער מבתי ספר שונים, יהודים ערבים, דרוזים וכל מיני קבוצות אתניות בחברה. מה שאנחנו עושים כיום זה לא רק להפגיש קבוצות מגוונות בשלושה ימים בסוף התהליך, אלא אנחנו מחברים כיתה מול כיתה ואז יש להם תהליך שהוא הרבה יותר ארוך הנמשך שנה שלמה בו הם נפגשים. החיבור בין התלמידות והתלמידים הרבה יותר עמוק ומשמעותי ובעל סיכויי שרידות באופן עצמאי מבלי שאנחנו נהיה חלק מהתהליך הזה. לכן אני אומרת שאופי העבודה השתכלל טיפה והתעדכן אבל הבסיס הוא אותו הבסיס. השיטה מותאמת יותר לצרכים של הדור של היום, אבל הצמדת בתי ספר לעבודה משותפת לאורך כל השנה בהחלט מאפשרת לבני הנוער לבנות חברויות, לבסס אמון, להעז להיכנס לשיח עמוק יותר, וגם לבנות חברות שזה לוקח זמן ולא יכול להיות ממפגש אחד או שניים.

האם את רואה גב' נוהא, במציאות הקיימת סיכוי לשלום בין שני העמים? במיוחד נוכח המגבלות והאתגרים במציאות הפוליטית של ימנו?
בוא נתחיל מכך שהמטרה שלנו היא חיים משותפים בארץ. זה שונה מדו-קיום. חיים משותפים זה לאפשר לכל קבוצה לחיות כמו שהיא. יש לה צרכים משלה כפי שהיא מאמינה, בלי לפגוע בקבוצות אחרות ובלי לפגוע באותנטיות שלה ועדיין יודעת להכיר, לכבד, ולאפשר לכל אחד את האותנטיות הזו, בלי לפסול אף קבוצה ובלי להיות על חשבון. לגבי שלום – על איזה שלום מדובר? הנה ישראל עושה כבר שלום עם העולם הערבי, האם לזה התכווננו? זה לא מה שאני והמרכז לחינוך הומניסטי מתכוונים. אנחנו מתכוונים קודם כל לשלום פנימי, תחילה שלום אזרחי בין כל האזרחים החיים במדינת ישראל. צריך קודם כל שיהיה שלום בפנים, לאחר מכן נדבר על השלום בחוץ. השלום הפנימי הוא זה שיהיה הבסיס לשלום אמתי עם העם הפלסטיני. הוא לא איפה שהוא נמצא, כי ברגע שאני כפלסטינית מרגישה מחויבת פה למדינה שאני חיה בה, מקבלת את כל מה שאני צריכה כקבוצה אתנית, אני זו שאעודד וארצה שיהיה פה שלום עם העם הפלסטיני כולו. כי אני חלק ממנו, אבל לעשות עכשיו שלום עם הפלסטינים לא משנה בעזה או בראמאללה, לעשות איתם שלום כקבוצה סגורה, ולהוציא אותי מהקבוצה הזו, זה לא בא בחשבון. אני חושבת שהשלום חייב להיות תחילה בפנים, לא רק עם הפלסטינים האזרחים שחיים פה. גם בישראל עצמה בתוך העם היהודי עצמו יש המון מלחמות פנימיות. גם שם צריך ללמוד לעשות שלום. כל זה בעיניי מתבסס על דבר שאנחנו מאמינים בו במרכז לחינוך הומניסטי והוא בנייה של חברה אזרחית דמוקרטית, שיודעת לקבל את כל אזרחיה ושלומדת לחיות בשלום עם עצמה מבפנים. ערכים דמוקרטיים הינם קריטיים ואנחנו יודעים לאן מדינה לא דמוקרטית או שערכיה מזועזעים לאן זה יכול להוביל וזה משהו שלא רוצים להגיע אליו. לכן ההרחבה של "עשייה לשלום", אני פחות מאמינה שהמרכז לחינוך הומניסטי הוא זה שיביא את השלום עם העולם הערבי. אין לי עניין בזה, זה לא מעסיק אותי, וזה לא הבסיס. הבסיס הוא בניית חברה אזרחית, דמוקרטית, שוויונית, בתוך ישראל, שיודעת לחיות אחד עם השני ולכבד אחד את השני , וזה אני בטוחה שישליך על החברות האחרות סביבנו ועל העולם הערבי.

איזו חוויה עם בני ובנות נוער השפיעה עלייך כמנהלת והיוותה עבורך נקודת מפנה או דירבנה לעשייה במרכז לחינוך הומניסטי?
אני חושבת שאחד הדברים שמאוד מרגשים וזה המפגש כל פעם מחדש עם בני נוער שעוברים תהליך אצלנו. כל מפגש או סיכום מפגש איתם מעורר את הרצון להמשיך ולעבוד יותר ויותר בכיוון הזה כי שם התקווה נמצאת, שם האור שיכול להביא לשינוי חברתי ואמתי בחברה שלנו. כשרואים בני נוער שיודעים להתבטא, שלומדים להקשיב, שפתאום שואלים שאלות מאוד ענייניות, עושים רפלקציה על עצמם, יודעים להביע וביקורתיים כלפי החברה שממנה הם באים – זה מעורר תקוה. הכי חשוב לראות אותם מקבלים השראה ועידוד, לצאת לחברה ולהגיד אני רוצה להשפיע, אני חושבת שזה לא מובן מאליו, וזה לא קורה בכל יום. בכל מפגש שאני מסכמת עם קבוצה של בני נוער, אני יוצאת ממנו תמיד עם המון כוחות. להגיד שזו הדרך, ושחייבים להמשיך. להגיע לכמה שיותר בני נוער ולהשפיע עליהם, ולפתוח להם את האופק, לראות שיש הרבה אופציות אחרות, שהם לא מכירים ושהם לא מודעים אליהם.

איך היית רוצה לחתום את הריאיון? יש מסר נוסף שתרצי להגיד?
בענייני פוליטיקה אני פחות מעורבת, כי לצערי יש לי פחות תקוות שמשהו משם יזוז, לכן אני נוטה לעבוד מהשורש בלעודד בני נוער, אבל כן יש לי מסר חשוב עבורם: שכול קול מקולות בני הנוער הוא קול חשוב, ואסור לוותר, צריך להתבונן בחברה ולראות מה לא בסדר, ולהצביע עליו ולעשות לתיקונו, לא להיות אדישים למראה של חוסר צדק ואלימות. על זה אני אומרת לא לשתוק, אלא להרים דגל ולהתריע. לעשות את כל מה שהם יכולים על מנת לא להסכים עם המצב שלצערי הולך ונהיה לנורמה סביבנו – אם זה מבחינת אלימות, סתימת פיות וזה שאסור לקבוצות מסוימות להביע דעה. בזה שהערכים הדמוקרטיים שלנו מאוד מעורערים במדינה וזה מצב שהוא ממש מפחיד. זה שכל מספר חודשים יש בחירות לכנסת, זה לא מצב נורמטיבי, אל לנו כחברה לקבל את זה כמובן מאליו. אלה דברים שהדור הצעיר חייב להתייצב מולם ולהגיד 'אני לא מסכים ואני לא אתן לזה יד' ויש לי אמונה בהם.

>>> כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה "תקשורת – ערוץ לישוב הסכסוך", בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.

 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו תגובה אחת באתר

  1. אורנה אשכנזי 8 במרץ, 2021  בשעה 7:08

    כתבה מעניינת וחשובה
    אם כל הנערות/ים יחוו שיח במרכז לחינוך הומניסטי יחול שינוי מתבקש בחברה הישראלית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס