דיווח: אלימות כלפי תלמידים בחיידר החרדי

לאחרונה הופץ ברחבי הפייסבוק סרטון שמתעד אלימות כנגד תלמיד בחיידר ע"י רבה חרדי. לרובנו, תראה צורת ענישה זו חריגה ובלתי מתקבלת על הדעת, אך עבור תלמידי החיידר החרדי-חסידי-ליטאי, זה דבר שבשגרה. אפילו ממבט חטוף בתגובות לסרטון ניתן לראות, שרבים מבוגרי החינוך החרדי לא מבינים על מה הזעזוע ולהפך "הוא היה דווקא מאד עדין אתו".
כדי להבין את התופעה וממדיה, הסכים יהודה, אשר נולד בבני ברק למשפחה מרובת ילדים, לספר על ילדותו. יהודה למד בחדר חרדי ליטאי, מהחדרים היותר "חזקים" שבבני ברק, היום הוא בן 26.

"אני אספר קצת על שיטת החינוך. בחדר למדנו רוב היום שיעורי קודש. חוץ משעה – שעתיים אחר הצהריים, שבהם למדנו לימודי חול. שיטת החינוך בחיידר היא שבכל הפרעה, או כי משעמם לרבה (הכינוי רבה ניתן למורים), התשובה הייתה אלימות. זה התחיל מהכיתות הנמוכות והמשיך עד הכיתות הגבוהות יותר."

יהודה מספר שלכל מורה בחיידר הייתה שיטת הכאה שונה ו"יצירתית". "לכל רבה הייתה את השיטה שלו, את הדרך שלו להרביץ ולהעניש. היו רבס יצירתיים יותר, יצירתיים פחות. ולמה? מבחינתנו התחושה הייתה שזה סוג של פורקן שלהם." יהודה מספר שהרבה פעמים המורים לא באמת באים לחנך, אלא באים להכות מתוך כעס ועצבים – "גם היה רבה אחד, שתמיד אמרנו עליו, בטח אשתו הרגיזה אותו בבוקר, לא הכינה לו קפה, אז הוא יוצא עלינו".

הרבה הקטן
יהודה זוכר לפרטי פרטים את שיטות ההכאה של מוריו. אחת השיטות הביזריות הייתה של מורה שנהג להגיע לכיתה עם מקל. "זה היה בכיתות א' ו-ב' ולמקל הוא נהג לקרוא הרבה הקטן. בעצם מה שהיית צריך לעשות מבחינתו, כאשר הוא היה מרביץ עם המקל – היית צריך לשכנע את המקל, את הרבה הקטן, למה לא מגיע לך לקבל מכות. ואם לא הצלחת – חטפת."

הטקס
יהודה סיפר על מורה שלקראת כל הכאה היה פוצח במעין טקס. "הוא היה יורק על הידיים, משפשף את הידיים בהנאה, נותן סטירות בלחי, מאד חזקות, כל פעם כך וחוזר חלילה, יריקות על הידיים, סטירות", יהודה וחבריו לכיתה לא אהבו את המורה, עד כדי כך, שבזמן שהוא חטף התקף לב, הם בתור ילדים שמחו נורא.

"ידיים מאחורי הגב, אם אתה זז הספירה תתחיל שוב…"
ליהודה היה רבה אחד בכיתה ז', שהיה אכזרי במיוחד. ההכאות שלו היו כרוכות בהשפלה רבה ובתחושת חוסר אונים. "היית צריך לעמוד עם ידיים מאחורי הגב והוא היה פשוט מתחיל להרביץ לך. הוא היה בחור ענק ממדים, היה לו כוח וכשהוא היה מרביץ לך הוא היה מתחיל לספור. אם היית זז הוא היה מפסיק את הספירה ומתחיל מחדש. היה אסור לזוז, היית צריך לעמוד עם ידיים מאחורי הגב. וכך זה ממשיך וממשיך…"

"הוא היה אומר לך להתכופף ואז הוא היה מוריד לך את המכנסיים ומרביץ בישבן ומלטף"
בגלל הסגירות של החברה החרדית הרבה מהמקרים מטואטאים מתחת לשטיח. הבעיה היא, שמתחת לשטיח יש כל כך הרבה מקרים דומים, של ניצול רב של כוח שמתבטא במעשים הגובלים בפדופיליה. יהודה ממשיך – "את העונש של המורה הזה, הוא היה עושה על השולחן של הילדים או על השולחן שלו. הוא היה אומר לך להתכופף (זה נקרא לעשות מוידים אצל החרדים) ואז הוא היה מוריד לך את המכנסיים ומרביץ בישבן ומלטף. זה היה העונש שלו. הוא היה אחד הסדיסטים."

זו הייתה המציאות של כל הילדים בבני ברק
יהודה מספר שמבחינתו זו היתה המציאות. היה לו קשה להסתכל על זה מבחוץ. "זה היה הכי טבעי שיש. זו השיטה, כך עושים וזה לא היה רק אצלנו, בכל האזור זה היה כך. אני יכול להגיד שפעם הגעתי לחדר השני החזק בבני ברק, הגעתי עם חולצת טריקו שאצלנו היה מותר עד גיל מסוים, תפס אותי אחד הרבס הרים אותי באוויר ובא להרביץ לי. כשאמרתי לו שאני לא מפה אז הוא שחרר אותי אבל אלימות הייתה בכל החיידרים שהכרתי באזור. היינו מדברים לפעמים עם ילדים מחדר סאטמר והייתה לנו תחרות מי חוטף יותר, איפה האלימות יותר גדולה, התפארות של ילדים אצל מי מרביצים יותר, לא התייחסנו לזה בתור משהו טוב או רע אלא פשוט בתור מציאות."

כולם בסופו של דבר נהיים חלק מהשיטה
יהודה מספר שיש מורים שנכנסו לתוך המערכת ולא היו מכים בהתחלה. "היה רבה אחד שהייתי אצלו בשנה הראשונה וכל פעם שהרגזנו אותו הוא היה שם את הראש בין הידיים ואומר לעצמו בקול שנשמע, "יוסף אתה כועס כרגע ואסור לכעוס, מי שכועס כל מיני גיהנום שולטים בו והוא ציטט קטע מספר חינוך כלשהו, שאסור לחנך ברוגז ובכעס, צריך להכות מתוך חינוך. הוא היה קם ונותן מכה חלשה על הלחי וכל מי שקיבל ממנו את המכה הזו די הוטרד והרגיש לא בסדר עם עצמו. אחי הקטן סיפר לי שהוא למד אצלו כמה שנים אחרי והוא היה אחד הרבס הכי אכזריים שהיו לו. זאת אומרת שהשיטה והמערכת פשוט חלחלה והוא הבין שהדרך היא אלימות. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל לאט לאט זה פשוט חדר אליו".

ניתן לראות הצדקה של אלימות שמגיעה מהלכות מסוימות. דוגמאות כגון "חושך שבטו שונא בנו" או "חנוך לנער על פי דרכו". יהודה טוען שלא כך הדבר, הסיבה היא שונה. "אף פעם לא באו ואמרו לנו שמכים אותנו, מענישים אותנו ומרביצים לנו בגלל שכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו'. הרביצו לנו כי היינו ילדים ולפעמים ילדים מרגיזים, הרגזנו הרבה. על הפרעות ועל היעדר הקשבה – זה היה העונש."

הוא קשר אותי לשולחן ואמר לשאר התלמידים להרביץ לי
יהודה הסכים לשתף בסיפור שונה במיוחד, מטלטל בחומרתו. "זה היה בכיתה ו'. הייתה לי מריבה עם ילד חדש שהגיע לחיידר, רבנו בהפסקה, קצת הצקנו לו והרבצנו לו. בסוף ההפסקה עליתי לכיתה. הכיתה שלי הייתה בקומה השנייה ושל אותו ילד הייתה בקומה הראשונה. הרבה שלו נכנס לכיתה שלי לפני שהרבה שלי נכנס, תפס אותי וניסה לגרור אותי, למשוך אותי, אני התנגדתי. התחלתי להשתולל, לבעוט, להתנגד בכל דרך שיכולתי, הוא לא היה הרבה שלי, לא הייתה לו זכות לתפוס אותי. לרבה שלי היה מותר להרביץ אבל לא לרבה אחר. הוא תפס אותי ברגליים, גרר אותי בכל המדרגות תוך כדי שאני מנסה להתנגד, לתפוס את המעקה, את מה שאני יכול. הוא הכניס אותי לכיתה, הפך אותי עם הפנים והבטן כלפי השולחן, היה לו חבל שנקרא גרטל, כזה שקושרים במותניים בשעת התפילה. הוא קשר אותי לשולחן ואמר לשאר התלמידים להרביץ לי. הם הגיעו, התחילו להרביץ לי בישבן, תוך כדי הוא הסביר לי שלא יכול להיות שאני ארביץ לתלמיד שלו, הוא התחיל לצרוח ולהשתולל, היה ממש אחוז אמוק. ואז ממש כמו "המלאך הגואל" הגיע הרבה שלי, עם זעם גדול, תלש את הגרטל והתחיל לצעוק עליו שאין דבר כזה שמישהו לוקח ילד שלו ומרביץ לו. כלומר הוא עשה זאת לא באמת כי אכפת לו שחטפתי מכות, אלא כי פשוט אף אחד לא אמור לגעת בתלמידים שלו. רק לו מותר להרביץ לתלמידים שלו. זה היה מביך ומשפיל."

כולם יודעים
האלימות נהוגה לא רק בבתי הספר אלא גם בבתים. "יש כאלו שהגיעו הביתה וסיפרו שהם חטפו מכות בחדר ואז חטפו מכות גם בבית", יהודה מספר שהרבה פעמים הורים ששמעו שילדיהם הוכו בבית הספר האמינו שזה כנראה מוצדק ולכן הכו אותם שוב, בבית וכולם ידעו. למרות זאת אף אחד לא הכניס משטרה לבני ברק, "זה לא דבר שעושים, אני לא מכיר שום סיטואציה שמשטרה הגיעה על דבר כזה, על אלימות. אני אתן דוגמא קטנה, לא של אלימות פיזית אמנם, אבל מבחינת הילד זה היה הרבה יותר משפיל מאלימות פיזית, הוא היה מעדיף לחטוף על זה. היה לי שכן שנהגתי לשחק איתו בילדותינו. יום אחד הוא אמר לי טמבל ואבא שלו שמע את זה. הוא גרר אותו ותפס אותו. בדיעבד הוא סיפר לי שמה שאבא שלו עשה זה פתח לו את הפה בכוח והשאיר לו בפה סבון והשאיר אותו ככה 10 דקות. אם זה היה מכות הוא לא היה מספר לי, כי זה דבר שבשגרה, אך המקרה הזה לא דבר שבשגרה."

מדיניות ההפחדה
יהודה מספר כי מדיניות ההפחדה הייתה נהוגה בכל הגילאים, בכל גיל היה איום אחר. "זה מצב בעייתי שאנחנו בתור ילדים פחדנו מאד מכל הסגל. למערכת החינוך החילונית אין תמיד כלים להתמודד עם תלמיד שאומר אני שובר את הכלים, שאומר לא אכפת לי מהעונשים שלכם. אם אותו חילוני היה גדל בחברה החרדית – אז יש רף של עונשים כל כך גבוה, שתמיד יש לו ממה לפחד, אלא אם כן הוא שובר את הכלים ויוצא החוצה. אם הוא לא יוצא יש איומים בכל גיל. יש איומים רציניים בישיבה קטנה על הקבלה לישיבה גדולה. אמנם יש מעטים שמרביצים בשלב הזה אבל שוב, זה העתיד שלך." יהודה סיפר שהשידוך זה העונש הכי גדול, "אתה לא תתנהג טוב בישיבה קטנה, לא תתקבל לגדולה, לא תתקבל לישיבה גדולה זה ישפיע על השידוך." כל הגלגל הזה משפיע למעשה על מהלך השידוך, "עם מי תתחתן, אם משפחה חשובה, לא חשובה, יש כסף, אין כסף." להתנהגות בישיבה יש השלכות מרחיקות לכת, אכזבה מההורים, חריגות בחברה, קושי במציאת שידוכים לאחים וכו'.

בנימה אישית אני רוצה לומר, שקשה מאד על גבול הבלתי אפשרי, למצוא תיעוד או אמירה כלשהי על התופעה הזו. הבחירה הזו של יהודה לצאת ולספר היא אמיצה, תוך שהוא אומר בקול חד וברור "זה העבר שלי, אני מקבל אותו, אבל עד כאן".
על פי עדויות נוספות, האלימות הזו קיימת בבני ברק והיא המציאות היומיומית של ילדים חרדים רבים, הן בבתיהם והן בחיידר. הסיפור של יהודה, אני מקווה, מהווה אבן בתחילתה של דרך לא סלולה, ששמה מראה על ההתנהלות בחברה החרדית, לא מתוך רצון לפלג, אלא מתוך רצון לשנות את השיטה.
לסיכום, אני רוצה לשתף בסיפור אחרון של יהודה, שמוכיח כי פיקוח ממשלתי יכול לשנות את המצב. "היה אצלנו מורה, שהיה גם מורה במקום אחר, שנמצא בפיקוח של המדינה, מהחיידרים המודרניים יותר בבני ברק. שם הוא לא הרים יד. הוא היה מורה נחמד וחביב, אבל אצלנו הוא היה אלים בצורה רצינית. רק לאחר כמה שנים נודע לי ששם הוא לא הרביץ בכלל, כנראה בגלל שהמקום בפיקוח ממשלתי."

תגובת יו"ר משמרת הקודש והחינוך מרדכי בלוי
"שיטת החינוך היום, אינה החרדית האותנטית, המקורית מדורי דורות, מימי שלמה המלך כפי שנכתב 'חושך שבטו שונא בנו'. פרוש הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו' הוא שאם אתה מפנק את הילד מתי שלא צריך – אתה שונא אותו ולא אוהב אותו. בנוסף, הייתה את שיטת הלימוד של החיידרים בכל רחבי אירופה, שיטת לימוד קשוחה, דורשת, זה כלל עונשי גוף.
בדור האחרון בגלל סיבות כאלו ואחרות אין זאת הדרך. אין מלמדים או מורים חרדים שמכים ילדים. אין דבר כזה. יכול להיות מקרה, כמו איזה הורה שנותן פעם סטירונת לילד. זה לא קורה כשיטה, לא קורה כבר 20 שנים. היום זה השיטה של הגזר יותר מהמקל."

"היהדות החרדית אינה הולכת עם הנושא שנקרא שבט, מקל. עומדים על עקרונות, יש אמצעי ענישה, יכול להיות מדי פעם ענישה גופנית במינון נכון. אבל לא כמו בזמנים של המורי התימני או המלמד בחיידר באירופה. כי הצליחו להביא עוד עזרה למעטפת. להביא לילד יותר רצון ללמוד, להביא למלמד עצמו יותר כלים ללמד. גם אלו שעברו סידרת חינוך שבה העונש הגופני היה יותר בולט, הם בריאים בנפשם. השיטה הזו הצטמצמה למינימום. וגם אז שום דבר לא נעשה מעצבים."