יום שלישי   04-08-2020
עדכון חדשות |

: מצב המדינה 2014

חברה נכתב על ידי

הדוח השנתי של מרכז טאוב שהתפרסם שבוע שעבר, מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית מקיפה של ישראל 2014 בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז 13 מחקרים בתחומי החברה, הכלכלה, התעסוקה, החינוך, הרווחה, הבריאות וההוצאות הציבוריות. לדו"ח המלא

יוקר המחייה

בתחום יוקר המחייה, הדו"ח מראה כי משפחה ישראלית ממוצעת לא "גומרת את החודש". כלומר, עבור משפחה ממוצעת, בכל המגזרים, ההוצאות גבוהות מההכנסות. הסיבה העיקרית היא מחירי הדיור הגבוהים. עבור יהודים לא-חרדים, רכישת דירת מגורים היא שמעבירה אותם ממאזן חודשי חיובי לשלילי. משק הבית הממוצע לא יכול לרכוש דירה ללא סיוע, לרוב מחסכונות ההורים ואלו הולכים ומצטמצמים. בממוצע, בקרב יהודים לא-חרדים ההוצאות החודשיות גבוהות ב-864 שקלים מההכנסות. אצל מוסלמים גירעון זה הוא 1,919 שקלים ואצל החרדים הגירעון הוא 3,209 שקלים – כשליש מהכנסותיהם המדווחות.

בתחום הקצבאות והתמיכות החודשיות שמקבלים משקי בית, יש הבדלים משמעותיים בית משקי בית חרדיים לשאר המגזרים. במגזר החרדי סך הקצבאות והתמיכות החודשיות עומד על 3,256 שקלים בממוצע, לעומת פחות מ-2,000 שקלים בחודש בשאר המגזרים. הפער נובע ברובו מכספים ממוסדות שאינם ביטוח לאומי (המקור למרבית התמיכות בשאר המגזרים): משרד הרווחה, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות היהודית וישיבות תורניות.

1

שוק הדיור בישראל
עליית המחירים בשנים האחרונות בשוק הדיור בישראל הייתה מהירה: מאפריל 2007 עד יולי 2013 עלו המחירים ב-53% במונחים ריאליים. עלייה זו נובעת מגידול בביקוש מחד גיסא, בעיקר עקב ריבית נמוכה ומיסוי מועדף, ומהיצע קשיח מאידך גיסא, הנובע מהביורוקרטיה הסבוכה של תהליך הבנייה, מניגוד עניינים מובנה במישור של הרשויות המקומיות ומהשכיחות הגבוהה של הדיור המשותף בישראל המהווה מחסום להתחדשות עירונית. למרות עליית המחירים בשנים האחרונות, שיעור משקי הבית שאין בבעלותם דירה דווקא ירד מ-27.7% ב-2006 ל-26.5% ב-2012. עם זאת, שיעור משקי בית שבבעלותם שתי דירות או יותר עלה כמעט פי ארבעה, ממצא המשקף את התרחבות פעילותם של משקיעים בשוק הנדל"ן. שיעור משקי הבית הצעירים בגילי 34–25 שאין בבעלותם דירה עלה מכ-43% ב-2003 ל-54% ב-2012. מנגד, שיעור גילאי 65 ומעלה שאין בבעלותם דירה נמצא דווקא בירידה.

2

הקמת בניין בישראל אורכת בממוצע 13 שנה, מהן הבנייה דורשת שנתיים בלבד ושאר 11 השנים מושקעות בביורוקרטיה, בהנחה שהתכניות אכן מאושרות לבסוף. בולטים באורכם שלבי האישור בוועדה המחוזית (חמש שנים בממוצע) ובוועדה המקומית (שלוש שנים בממוצע). לשם השוואה, ברוב מדינות האיחוד האירופי פרק הזמן המרבי לקבלת היתר בנייה הוא בין 8 ל-12 שבועות.

צפיפות המחיה בישראל גבוהה ומתבטאת במספר נמוך מאד של חדרים לאדם בהשוואה בין-לאומית, אפילו לעומת מדינות בעלות צפיפות אוכלוסין גבוהה יותר. מתוך 36 מדינות שנבדקו רק ב-5 מדינות ממוצע החדרים לאדם הוא נמוך יותר מאשר בישראל.

תמונת המאקרו ושוק העבודה

עשירוני 8–7 של התפלגות השכר הם הנפגעים העיקריים מהשינויים בשוק העבודה בשנים 2011–1997. שכרם עלה בשיעור נמוך יחסית לבעלי שכר נמוך ולבעלי שכר גבוה, ועקב כך נעשתה התפלגות השכר מקוטבת יותר. אם עשירוני 8–6 הם מעמד הביניים של השכירים, המסקנה היא שהפער בין מעמד הביניים למעמד הנמוך הצטמצם, בעוד שהפער בין מעמד הביניים למעמד הגבוה התרחב. פער השכר בין האחוזון ה-90 לאחוזון ה-50 בישראל גבוה בהרבה מבשאר מדינות ה-OECD, בעוד פער השכר בין האחוזון ה-50 לאחוזון ה-10 הצטמצם באופן חד בין 1997 ל-2011. אם ב-1997 ישראל הובילה בין מדינות ה-OECD בפער זה, הרי שעד 2011 חמש מדינות אחרות הגיעו לפערי שכר גדולים יותר מבישראל בחלק התחתון של ההתפלגות.

פערי השכר בין בעלי 16 שנות לימוד ויותר לבעלי השכלה תיכונית לכל היותר עלו מ-83% ב-1997 ל-88% ב-2011. התמורה להשכלה גבוהה יותר לגברים מאשר לנשים, ועלתה אצל גברים בלבד. התמורה להשכלה במשלחי יד בשכר נמוך גדלה, בעוד שבמשלחי יד בשכר גבוה יותר היא ירדה. כלומר, השכלה גבוהה הופכת לבעלת ערך כלכלי גם בקרב עובדים במשלחי יד בשכר נמוך.

בתחילת העשור הקודם ההכנסה מעבודה הייתה כשני שלישים מההכנסה הלאומית בישראל. מ-2001 נתח העבודה בהכנסה הלאומית ירד, עד כדי 62% ב-2011. דהיינו, חלק קטן יותר מההכנסה מגיע לעובדים וחלק גדול יותר מגיע לבעלי ההון. ההכנסה מהון מרוכזת בידי העשירונים העליונים, עובדה המחריפה את הקיטוב הקיים בשוק העבודה.
הכלכלה השחורה בישראל
ממדי הכלכלה השחורה בישראל מוערכים ב-20% מהתמ"ג, שיעור כפול מאשר במדינות המפותחות. ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים.

הטבות המס שמקנה החוק מוטות מאוד לטובת חברות גדולות. למשל, ארבע החברות הגדולות ביותר (מתוך 829 מפעלים מועדפים), קיבלו כ-60% מההטבות. העשירון העליון של החברות (לפי הכנסה) משלם מס חברות בשיעור של 6.8%, פחות ממחצית ממה שמשלם העשירון התחתון (17.6%). החברות הגדולות מנצלות את יכולת המיקוח שלהן מול המדינה ומשלמות פחות מסים ביחס להטבות, עד כדי כך שתקבולי המס המתקבלים מהן נמוכים מעלות ההטבות הניתנות להן. מדיניות המיסוי בישראל מחמירה עם העסקים הקטנים הרבה יותר מאשר עם הגדולים, ואפליה זו עשויה להוות הצדקה בעיני הציבור לנורמה של העלמת מס.

ב-2012 נדרשו לחברה בישראל 235 שעות עבודה בממוצע (כ-20 שעות בחודש) כדי להשלים את הליך תשלום המסים, לעומת 163 שעות בממוצע באיחוד האירופי, 175 שעות בארצות הברית, ופחות מ-100 שעות במדינות מסוימות באירופה. נטל ביורוקרטי זה מכביד יותר על עסקים קטנים, שכן עלות הביורוקרטיה גבוהה ביחס להכנסותיהם ובעיקר ביחס לרווח שלהם. כמו כן, רשות המסים לא מציבה יעדים לאכיפה או שירות ואינה מתנהלת בשקיפות תקציבית, וככל הנראה מקצה פחות מ-1% מתקציבה עבור אכיפה. לאור זאת, אין פלא שהאכיפה מקלה ומוגבלת וגם הענישה לא מספקת הרתעה.

במדינות ללא חובת דיווח כללית שיעור חלקה של הכלכלה השחורה מהתמ"ג גבוה יותר בממוצע, כ-21% לעומת 16.5% במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. עלות הגבייה הממוצעת כאחוז מההכנסה ממסים נמוכה יותר במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. כלומר, הנתונים אינם תומכים בטענת רשות המסים כי החלת חובת דיווח כללית כרוכה בהכרח בעלות גבוהה יותר.

חינוך ובתי ספר מעורבים

מספר התלמידים בבתי ספר מעורבים (הכוללים יהודים וערבים) גדל ב-59% בשנים 2013–2003. באותה תקופה גדל מספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם ערבים ב-9%, ומספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם יהודים גדל ב-33%. באוכלוסיית בתי הספר המעורבים שיעור תלמידי החטיבה והתיכון גדול יותר, וגדל מ-52% מהלומדים במסגרות אלו ב-2003 ל-58% ב-2011.

החינוך המיוחד הוא חלק משמעותי מבתי הספר המעורבים: בקרב בתי הספר המעורבים העבריים שבהם לומדים עד 5% ערבים (228 בתי ספר), 49 הם מוסדות לחינוך מיוחד. בקרב בתי הספר העבריים ששיעור תלמידים הערבים בהם הוא בין 6% ל-50%, בתי הספר של החינוך המיוחד הם הרוב. מבין בתי הספר הערבים שיש בהם תלמידים יהודים, כרבע מוגדרים כחינוך מיוחד.

ניתוח בתי הספר המעורבים (ללא החינוך המיוחד) לפי הרמה הסוציו-אקונומית של היישוב מראה כי הם נפוצים ביישובים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. באשכולות הנמוכים ביותר שבהם רוב היישובים הם ערביים או חרדיים, אין בית ספר מעורב אחד. באשכולות 4–3 לומדים כ-4% מהתלמידים בבתי ספר מעורבים, ובאשכולות 9-10 שיעור הלומדים בבתי ספר מעורבים הוא הגדול ביותר – כ-10% מהתלמידים. למעשה, בתי הספר המעורבים מתרכזים בעיקר ביישובים מאשכולות סוציו-אקונומיים 5 ומעלה. חשוב לציין שהעירוב נפוץ בעיקר בשכונות החלשות ביישובים השונים.

גידול תקציב החינוך ב-2008-2013 אפשר את הקטנת גודל הכיתה הממוצע – הגידול במספר הכיתות היה גדול מהגידול במספר התלמידים. בחטיבת הביניים היה גידול בולט במספר הכיתות (18%), שהביא לירידה של 11% בגודל הכיתה הממוצע. ממוצע התלמידים בכיתה בחטיבה העליונה באותן שנים ירד ב-5%. ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל השתפרו: לפי נתוני 2013 לא רק ששיעור הזכאות לבגרות עלה לשיעור של 53.4% מקבוצת הגיל הרלוונטית (לראשונה מאז קום המדינה), אלא גם שיעורי הלמידה וההגשה לבגרות עלו ביותר מ-3%, הישג רב משמעות כשמכלילים את הקבוצות החלשות באוכלוסייה.

בנוסף, תלמידי ישראל שיפרו את הישגיהם במבחנים הבין-לאומיים (במבחנים האחרונים של PISA, TIMSS ו-PIRLS). כשמשווים את הישגיהם להישגי תלמידים בכלל המדינות שהשתתפו בכל אחד מהמבחנים, מתקבלת תמונה חיובית באשר להתקדמותה של ישראל, הן מבחינת ממוצע הציונים והן בהפחתת שיעור התלמידים החלשים והגדלת שיעור החזקים.
השימוש בתוספת התקציבית למערכת החינוך בין 2005 ל-2013 היה דיפרנציאלי באופן שפיצה במקצת על האפליה המתמשכת. בחינוך היסודי התקציב לכיתה היה גבוה יותר בחינוך הערבי כבר ב-2005, אך התקציב לתלמיד היה נמוך יותר משמעותית (הסיבה לכך היא שגודל הכיתה הממוצע בחינוך הערבי היה גבוה בהרבה). אמנם בחינוך היסודי התוספת לפי כיתה בחינוך הערבי הייתה דומה לתוספת בחינוך היהודי, אך מכיוון שהכיתות בחינוך הערבי קטנו, בבחינת ההקצאה לתלמיד מגלים שבחינוך הערבי זו גדלה הרבה יותר (45% בחינוך הערבי לעומת 25% בחינוך היהודי). תהליך דומה התרחש בחינוך העל-יסודי, אך אף על פי שברמת חינוך זו ההקצאה לתלמיד בחינוך הערבי גדלה בשיעור גבוה יותר, היא עדיין נמוכה יותר מההקצאה לתלמיד בחינוך העברי.

עוני ורווחה חברתית
שיעור העוני בקרב המבוגרים (ישראלים שעברו את גיל הפרישה) נמצא בירידה לאורך זמן, לעומת העלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה, וזאת בעיקר בזכות הפנסיה – שיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה נמוך ביותר. למרות זאת, בהכנסה פנויה (אחרי מסים והעברות), 1 מכל 6 משקי בית מבוגרים בישראל נמצא מתחת לקו העוני.
בחינת עומק העוני, הפער בין הכנסתם הממוצעת של משקי הבית העניים ובין קו העוני, מגלה שב-2011 ההכנסה הממוצעת של משקי הבית העניים שיש בהם מבוגרים הייתה נמוכה בכ-24% מקו העוני, לעומת הכנסה ממוצעת הנמוכה ב-36% מקו העוני של משקי בית עניים בלי מבוגרים. אולם, עומק העוני בשתי הקבוצות עלה ומצב המבוגרים העניים חמור כיום בממוצע יותר מבעבר.

בחלוקה לקבוצות אוכלוסייה מתברר כי שיעור העוני בקרב הערבים המבוגרים הוא הגבוה ביותר – כמעט 60% מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לכ-18% מיוצאי ברית המועצות, ו-11% בלבד בקרב יהודים ישראלים ותיקים (שנולדו בישראל או עלו לפני 1990). בעשורים האחרונים שיעור העוני בקרב הוותיקים ירד, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות. אך בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעור העוני גבוה ויציב – כ-50% במרבית השנים מאז 1997 ועד היום, לרבות שיעור שיא של 60% ב-2010.

כשני שלישים מהמבוגרים היהודים הוותיקים נהנים מהכנסה מפנסיה. רק 20% מעולי ברית המועצות המבוגרים מקבלים פנסיה – אך שיעור זה מצוי בעלייה. פחות מ-15% מהערבים המבוגרים מקבלים פנסיה, בשל הקשיים המתמשכים של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה. 

בקרב מבוגרים יוצאי ברית המועצות המתגוררים במשק בית בראשות קשיש, התשלומים מהמדינה והמסים מצמצמים את שיעור משקי בית העניים ב-76%, ואצל מבוגרים מקבוצות אלו המתגוררים במשקי בית בראשות צעירים הצמצום עומד על 85%. בקרב הוותיקים הצמצום בעקבות התמיכות והמסים מגיע ל-69% במשקי בית בראשות פרטים בגיל העבודה ו-67% במשקי בית בראשות מבוגרים, ואילו אצל הערבים הצמצום נמוך באופן ניכר בשני סוגי הסדרי המגורים – 23% במשק בית בראשות קשיש ו-32% בלבד במשק בית בראשות צעירים.
הסדרי המגורים, בייחוד בקרב אוכלוסייה התלויה לחלוטין בקצבאות המדינה, משפיעים על סיכוייהם של מבוגרים בגיל הפרישה להימצא מתחת לקו העוני. לאלו המתגוררים במשק בית בראשותם יש סיכויים גבוהים יותר להיות עניים מאשר הסיכוי לעוני בקרב מבוגרים המתגוררים במסגרת משפחות מורחבות, כלומר במשקי בית בראשות צעירים בגיל העבודה.
Clipboard01סך התקציב המוקצה לקשישים גדל מכ-19.8 מיליארד שקלים ב- (במחירי 2012) 2005 לכ-25.9 מיליארד שקלים ב-2012, אך אם בוחנים בפירוט את הסיוע המוענק בתכניות השונות ניתן לראות שחיקה תקציבית בחלק מהן, לדוגמה בתחום הדיור. סך הקצבאות שמעניק המוסד לביטוח לאומי לקשישים, המסייעות להעלות את הקשישים מעל קו העוני, גדל. עם זאת, גובהן נשחק לאורך הזמן ביחס לעליית רמת החיים במשק.

ב-1990-2012 ההוצאה הממוצעת לנפש על קצבת הסיעוד גדלה מ-1,859 שקלים לחודש ל-2,561 שקלים (במחירי 2012). מספר הזכאים לקצבה זו גדל אף הוא, למרות העלאת גיל הזכאות. באותן שנים גדל מספר זה כמעט פי חמישה – גידול דרמטי, גם ביחס לגידול במספר הקשישים באותה תקופה. ב-2012 שיעור מקבלי קצבת הסיעוד בקרב קשישים בני 65 ומעלה היה כ-21%, לעומת 8.3% ב-1991.

לצד הקצבאות מוענקיםלקשישים שירותים רבים, אך התקציבים והשירותים המיועדים להם מתפרשים באופן נרחב בין משרדי ממשלה שונים. ביזור זה משפיע על יכולת המעקב אחר השימוש בתקציבים, מוביל לבזבוז משאבים וגורר אי מיצוי זכויות בקרב האוכלוסייה המבוגרת. מניתוח התקציב של יחידת השירות לזקן במשרד הרווחה בין 2012 ל-2005, עולה פער של עשרות אחוזים בין בסיס התקציב לביצועו. ניצול התקציב ב-2012 היה 46% בלבד מהתקציב המאושר של היחידה באותה שנה.

היקף הסיוע הממוצע בשכר דירה עבור זכאי נשחק באורח ניכר, מ-40% משכר הדירה הממוצע ב-2005 ל-25% משכר הדירה הממוצע ב-2012. הירידה נובעת בעיקר מעלייה ניכרת בשכר הדירה, בשיעור של כ-5% בממוצע לשנה, לעומת עלייה מזערית של כ-0.3% בממוצע לשנה בהיקף הסיוע. נוסף לכך, התקצוב לסעיף הדיור המוגן פחת עם הזמן, דווקא בתקופה של עלייה בגודלה של האוכלוסייה המבוגרת, ובייחוד בקבוצה שהסיוע מיועד לה. גם שיעור המתגוררים בשכירות בדיור הציבורי מכלל הקשישים נמצא בירידה – מ-13.6% ב-2003 ל-11.4% ב-2011.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס