תמלול הכתבה: מצילות המזון: מאבק סביבתי-חברתי בזמן משבר

דניאלה זלצר: כרגע מה שקורה זה איזה שהוא פלסטר במערכת המזון, מה שאנחנו עושות. אנחנו לוקחות את האוכל שאמור להיזרק ומביאות אותו לאנשים שאין להם אוכל.

גיא אבני: זה לא משהו שהוא ייחודי לקורונה, בעיה של ביטחון תזונתי יש... היה לפני ויהיה גם אחרי.

קרן: יש כל כך הרבה אוכל וכל כך הרבה אנשים רעבים. באתי לכאן והבאתי אוכל מאחד הארגונים. ואני מנסה לגשר על הפערים בדרך שלי עם המכונית הקטנה שלי. הייתי שמחה לראות משהו שהוא קצת יותר מאורגן וקצת פחות ככה...

ע'אלב: תראה את זה! אני יכול להכין מרק מדהים מזה, עם כמה מהגזרים שם, זה ממש טעים.

מרדכי: כל דבר פה זה הצלה לקישוא וגם למשפחות, לא פחות. טיפה יותר אפילו.

דניאלה זלצר: אנחנו באים לכאן פעמיים שלוש בשבוע.

- היי מוניר,

- מה נשמע?

- שי?

- כן מה נשמע?

- שלום.

- מה נשמע?

דניאלה זלצר: אז התחלנו לפני שנתיים, פרויקט שנקרא "מצילי המזון ירושלים" והרעיון היה, בהתחלה, להעלות מודעות על הנושא הזה של בזבוז מזון. שבעצם שליש מהמזון נזרק.

- זה ואת החצילים

- תן להם מלון, תן להם תפוחי אדמה.

- במקום שנזרוק את זה יותר טוב שאנשים יאכלו את זה לא?

דניאלה זלצר: ובעצם, בזמן הקורונה הבנו שהפרויקט כמו שהוא היה לא בהכרח תואם את המצב. ולכן החלטנו לבוא לפה, ולקחת את הירקות והפירות ולייצר רשת של בטחון תזונתי. בעצם מה שאנחנו עושות אוספות את הירקות והפירות ומחלקות אותם הלאה.

גיא אבני: נראה לי שאנשים שבאים לפה פעם ראשונה ורואים כמה אוכל נזרק כל יום, זה שוק ראשוני כזה שגם לי היה אותו. וזה רק מקום אחד, יש מלא שווקים סיטונאיים בארץ, וכל סופר זורק אוכל. אפשר להאכיל כאילו את כולם.

דניאלה זלצר: יש כאן בערך 5 טון. כל ארגז זה בערך 10 קילו. לכמה אנשים זה יגיע? לפחות 300 משפחות.

שולמית גפני: אני לא מכירה למשל את המשפחות שזקוקות למזון בעיסאוויה או בקריית יובל באופן אישי, אבל יש אנשים שעובדים איתם כל יום ומכירים אותם.

כתב: לאן אתה מביא את האוכל בדיוק?

עוואד: זה למזרח ירושלים, לכל המזרח.

מרדכי: יש לי מדרשיה באזור נחלאות של חברה, נוער, קוראים לזה בסיכון, אני קורא לזה בסיכוי. והמצב שם ממש קשה, ובפרט משפחות שאין תקציבים.

דניאלה זלצר: יש רשת של מהגרות עבודה, אמהות חד הוריות, שאנחנו עובדות איתן. אנחנו גם עובדים עם כמה יוזמות ממזרח ירושלים, קול אנושי, ועדי שכונות, מבקשי מקלט.

אולה סבצ'וק: אני מאוד דואגת לקהילה אפריקאית. זה ממש האוכל שלהם. כאילו, הם בונים על זה כבר. אין להם אפשרויות של חל"ת וביטוח וכל מיני דברים כאלה. הם באמת נקלעו לסיטואציה הרבה יותר קשה מאנשים שיש להם זכויות.

גילי: אנחנו הולכים להביא לחאן אל אחמר, עכשיו בזמן הקורונה, נוצר מצב שהם ממש על סף רעב.

שולמית גפני: אנחנו עובדות בשיתוף פעולה עם האנשים שמגיעים מהשכונות ומכירים את הקהילות שלהם. זה פרויקט שהוא מחבר בין קהילות. וגם לעוד משפחות שפשוט קצת נקרא לזה נפלו בין הכיסאות של החברה - שהם  לא מוכרים ע"י משרד הרווחה, שהם לא מוכרים ע"י הארגונים אבל הם באמת צריכים את האוכל הזה במיוחד עכשיו.

דניאלה זלצר: אנחנו במפלס השני, בכניסה. כמה מכוניות יש לכם? אם יש לך עוד אנשים, יש לנו המון המון המון אוכל.                                                                                      

- אתה רואה שם מאחורה יש להם תפוחי אדמה? גם תתן להם. ערבים, יהודים, נוצרים, גרמנים, לא משנה לי מה! שיהיה לי מצווה.

דניאלה זלצר: מעולה, תודה רבה.

מתנדבות: זה לפח, זה נניח בסדר. זה ממש סוג א, תקין לגמרי.

דניאלה זלצר: לא טוב

- מה זה אומר? שהוא לפח?

דניאלה זלצר: כן, עד שנמצא  לו פתרון אחר.

דניאלה זלצר: חשוב שיש הרבה תמיכה אזרחית וארגונים אבל מבחינתי, בגלל שזו זכות בסיסית, אני מצפה ודורשת מהעירייה גם שיהיה לה איזה שהוא גוף שדואג לביטחון תזונתי ולחקלאות עירונית. לא הגיוני שכל כך הרבה נזרק ושאין תשתיות שהן קיימות. מבחינתי גם העירייה וגם הממשלה צריכות לקחת בעלות לייצר את התשתיות האלה.

ערן וינטרוב: אין איזה שהוא גורם מתכלל מלמעלה ואני חושב ששעת החירום הזו היא הזדמנות, מה שאנחנו טוענים במשך שנים רבות, שחייבים שיהיה, מעבר לזה שתהיה תכנית, זה שיהיו מספיק משאבים  ובטח בעת הזאת, חייב להיות איזה שהוא גורם בין אם זה משרד ראש הממשלה או משרד הרווחה והשירותים החברתיים, שיסתכל בראיית מאקרו וידאג לתכלל את כל העניין הזה.

ישי מנוחין: להוביל את הממשלה לקבל את זה שזה באחריותה לדאוג למוחלשים ביותר שבקרבינו. ולא לעשות תכניות ולסמוך על ארגוני החברה האזרחית שהן יחלקו מזון למי שאין לו. לא! זה תפקיד הממשלה.

מאיה ליבנה: אנחנו כן חושבות שזה אחריות של הממשלה, אנחנו פשוט אומרות אם יש מצוקה כרגע אז נעשה פרויקט אד הוקי שבו האנשים קמים ויוצרים את הסדר החברתי.

כתב: כמה מזון בעצם מגיע לפה עכשיו? בערך?

אולה סבצ'וק: צריך להספיק ל-64 סלים.

שולמית גפני: תודה שהגעתם היום, בעקרון זה החלק השני של היום. בעצם היום אנחנו נעשה סלים לשישים וארבע משפחות לכל מיני מקומות ברחבי העיר. זאת עמדה שכמה אנשים יצטרכו בעצם להפריד בין הירקות הטובים והפחות טובים. ארגז בגודל כזה הוא בערך למשפחה של שניים עד שלושה אנשים. יש מישהו שרוצה לעשות את המיון?

שולמית גפני: אנחנו רוצים ליצור מודלים של קהילות שעובדות כקהילות. ליצור איזה גוף שעובד ביחד, לא איזה הרגשה שיש איזה יד עלומה שנותנת לך אוכל ואתה כל פעם לוקח ממנה. בעצם שאנשים יקחו את הכוח לידיים שלהם. גם את הידיעה איפה יש משאבים, ובתקווה גם ליצור מצב שבו אנשים יודעים איך לגדל את האוכל שלהם באזורים פתוחים בשכונות, שיש בכל שכונה.

גיא אבני: עדיין יש צורך נורא גדול, המשבר הכללי באמת כאילו לא הולך לשום מקום. גם הקורונה לא בטוח הולכת לשום מקום.

שולמית גפני: נראה לי שאפשר לראות ונראה את זה יותר ויותר את ההחרפה בין הפערים החברתיים והכלכליים.

דניאלה זלצר: בעצם הרבה מהיוזמות הקיימות שנוצרו סביב הקורונה והרבה מהעמותות שבאו כדי לתמוך באמת בתקופה הזו עכשיו מפסיקים לתמוך. גם כי יש פחות מתנדבים ופחות תקציבים וכן הלאה. מבחינתנו העבודה פה היא חשובה כי השגרה לא חזרה, וייקח עוד המון המון זמן עד שהשגרה תחזור.

ערן וינטרוב: אולי למדינה יש את הכלי של המוסד שיודע לעקוב אחרי אנשים מכל מיני צרכים. אבל לצערנו אין לה "ביג דאטה" במה שקשור למשפחות עניות שצריכות לקבל סיוע, בין אם זה סיוע במזון או בדברים אחרים. כן אגפים ושירותים חברתיים מכירים את משפחות הרווחה מה שנקרא. המגזר השלישי, החברה האזרחית - משמשים אולי קו ההגנה הראשון. אבל הרשת הזו תקרוס אם ממשלת ישראל לא תיקח אחריות על העניין הזה.

סוף תמלול הכתבה: מצילות המזון: מאבק סביבתי-חברתי בזמן משבר

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס