תמלול הכתבה: שותפות לתקווה – נ.ע.י.מ.ה

כתבת: זהו הכפר א-שייח' דנון בגליל המערבי. היום אפגש עם קבוצת נ.ע.י.מ.ה – נשים ערביות ויהודיות מקדמות השותפות. הן יצרו קהילה משותפת באזור ומתמידות בכך כבר ארבע שנים. הסתקרנתי לשמוע את סיפורן.
כתבת: מה הייתה המוטיבציה להקמתה של הקבוצה?
שולמית סמולר: אירועי צוק איתן 2014, והאווירה המתלהמת שנוצרה סביב המלחמה הזאת. מצד אחד פחד מאוד גדול, של כל הצדדים אני חושבת, ושנאה מאוד גדולה. בשבילי זה היה קו אדום.
רומיה זינו: אחרי צוק איתן היה הרבה, יעני, ניתוק, הרבה בעיות. רומיה זינו: כמעט איבדתי את האמונה. כי איפה? אנחנו 30 שנה עובדים ביחד ופתאום את רואה כאילו אויבים, לא חברים.
ג'ודי בן עת: חיפשתי עוד יהודיות, במיוחד אלו שפחדו מערבים, שהן דיברו איתי בצורה של "אוי, אני מפחדת להיפגש, ומה הם יגידו, מה הם ירצו". ואמרתי, "זו בדיוק הסיבה בשביל להקים קבוצה כזאת".
כתבת: ישנן תכניות רבות הכוללות מפגשים בין יהודים לערבים. המפגשים הם לרוב חד פעמיים, או לתקופה מוגבלת, ומונחים מקצועית. נ.ע.י.מ.ה לעומת זאת, היא קבוצה המתקיימת עצמאית במשך שנים, ומזמינה מנחות מדי פעם. על פי מחקר של הפרופסורים לפסיכולוגיה, אמיר ובן ארי, מפגשי דיאלוג יכולים לקדם שינוי בשלושה תחומים: התחום הקוגניטיבי, הכולל שינוי בעמדות, בתפיסות, בסטריאוטיפים, ובדעות קדומות. התחום הרגשי: הכולל עיבוד תחושות הדדיות בין חברי הקבוצה. והתחום ההתנהגותי: הכולל הגברת נכונות למפגש ולשיתוף פעולה.
כתבת: שאלתי את חברות הקבוצה לדעתן על השפעה של הקבוצה עליהן ועל סביבתן, וגיליתי שתשובותיהן הכילו את אותם שלושת המרכיבים. שולמית סמולר: אין ספק שמה שקורה בקבוצה כזאת, שיש בה מרקם יחסים כל כך חיובי וטוב, שיש בה די איזון בין חברות שונות. יש לה הדהוד. בתוך בני המשפחה, בתוך מעגלים שונים שנפגשים.
כתבת: ומה חושב הגבר שבביתו אנו מתארחות? דאוד באדר: במצב הקיים, בסיבוכים הקיימים, זה קשה, קשה מאוד. אבל הן עושות את הדוגמה. הן מראות לנו איך אפשר לשוחח ביחד, להבין אחד את השני.
כתבת: רציתי לשמוע גם איך הן מתמודדות עם המטענים וההתנסויות של כל אחת. עם הנרטיבים האישיים, עם הכאב. מה קורה אחרי אירועי אלימות.
אמירה מתאנס: כל האירועים שעברו עלינו, אנחנו פשוט דיברנו עליהם. זה לא הזיק - להיפך, זה יותר ויותר חיזק אותנו ונתן לנו להיות ביחד. תמיד דיברנו על הכאב של האנשים - גם של הנפגעים וגם של המפגעים.
אמירה פארח: אנחנו חייבים, אפילו, למרות שזה כאב, אם זה מבחינת החברה הערבית או החברה היהודית, אבל אנחנו חייבים לדבר. ג'ודי בן עת: בית עמק נוסד על כפר ערבי בשם כויכאת, ואני ערה לעובדה שזה כויכאת. אני שמעתי את הסיפורים של התושבים ודאגתי ללכת לשמוע, לשאול. אני מנסה להתחבר לחוויה שלהם ולהיות חלק מזה. לא בשביל לרחם עליהם, או להרגיש רע בשביל עצמי, אלא רק לדעת, להיות חלק מזה, להיות, לדעת. אנחנו, לא רק שנשב ונדבר, ולאכול וזה, אבל אנחנו כאן גם צריכים לשים על הפצע שלנו, לרפא את הפצע. הפצע שלכל אחד יש בפנים, שיש לו פצע בפנים, והוא כאילו רק סותם את זה ככה שאף אחד לא יראה את זה.
שולמית סמולר: אנחנו מאוד זהירות לאן זה הולך, עד כמה אנחנו נכנסות לזה. לא נגענו בקונפליקט - בנרטיבים השונים עד הסוף. אמירה פארח: נגיד ביום הנכבה או יום העצמאות, הרגשתי שזה קצת כאב לחלק.
ג'ודי בן עת: פעם דיברנו על עצי זית, זה היה בט"ו בשבט אחד. דיברנו בזוגות. שמעתי את הסיפור שאני מספרת לך עכשיו מהערבייה, שהיא אמרה: "היא מדברת אלי על עצי הזית, אבל עצי הזית האלו היו שייכים לאנשים אחרים והיא בכלל לא התייחסה לזה". היא אמרה לנו את זה אחר כך, כשהיא הרגישה יותר בטוחה, כשהיא ידעה שאנחנו נוכל להכיל את זה.
כתבת: היום הן עובדות בקבוצות קטנות על פוסטרים שיתארו את החוויה שלהן בקבוצה, עם מינימום דיבורים. ואז מתפתח לו שיעור ערבית מאולתר.
שיחה בערבית: אנחנו לומדות. לומדות עכשוו, או למדנו? השפה של הרחוב, של החברים שלי ממזרעה. למדנו ביחד, למדנו... אנחנו רוצות עכשיו ללמוד ולדבר ערבית.
כתבת: ומה עולה מהפוסטרים?
אישה ראשונה: כאן יש לנו קצת את הבלאגן שיש בחברה, אבל כאילו אנחנו בנ.ע.י.מ.ה חיים בתוך איזה קפסולה.
אישה שנייה: אי של שפיות. נביהא מורכוס: אנחנו כמו עכבר וחתולים. רוצים לגשר, לחיים יותר טובים. חיים של שלום.
צלם: מי העכבר ומי החתול?
נביהא מורכוס: החזק.
כתבת: אז איך הן רואות את העתיד בגליל המערבי, ובארץ בכלל? האם יש להן תקווה לעתיד טוב יותר?
שולמית סמולר: זה אפשרי. זה אפשרי שיהיו לנו חברויות, וזה אפשרי שנכיר, וזה מרקם החיים פה בגליל המערבי.
אמירה פארח: אם יש לנו את השקט והשלווה, בכל העולם לא יהיה כמו המקום שלנו.

סוף תמלול הכתבה: שותפות לתקווה – נ.ע.י.מ.ה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס