יום שני   23-09-2019
תמלול הכתבה: עושות כבוד: ראיון אישי עם יעקב מנור

יעקב מנור: משחר נעורי אני חושבת שהתעניינתי בנושאים של חברה וגם פוליטיקה, ממש בצעירותי. גדלתי בבית שאבא שלי היה בעל השקפה קומוניסטית. בעיקר בתיכון גיבשתי לעצמי עמדה של השקפה אידיאולוגית סוציאליסטית, עם הדגשים מרקיסיסטים כמובן.
במלחמת ששת הימים, היה איזשהו מקום שממנו זזתי יותר לפעילות. כי נלחמתי בששת הימים, אבל לא התלהבתי מכל חגיגות הניצחון, והייתי, אני חושב, עם מעט מאוד אנשים שחשבו אז שבאמת צריך, זה ההזדמנות לעשות הסדר מדיני, פוליטי, פיוס בין העמים.
פעילות, ככה, מאוד אינטנסיבית הייתה לי החל משנות ה-80 מתישהו באמצעות או דרך הפעילות שלי ב"שלום עכשיו".
באינתיפאדה הראשונה, הייתי מאלה שהלכו לבקר בכל מיני כפרים. אני עשיתי קשרים מאוד טובים כבר באינתיפאדה הראשונה בשומרון, באזור שכם.
הגיע התור של אוסלו, זו הייתה תקופת פריחה בעבודה הפוליטית מול הפלסטינים. זה היה נפלא כי באמת הייתה תחושה שהנה, בכל זאת הולכים להגיע לאיזשהו הסכם.
עוד לפני האינתיפאדה השנייה, הייתי שותף גם לפעילויות נוספות, כמו למשל הועד הישראלי נגד הריסת בתים, שהייתי אחד מיוזמיו ומקימיו. אז היו עושים פעולה ישירה, זאת אומרת אנחנו היינו קבוצה שמה שצרפתים אומרים Action directe, פעולה ישירה, היינו הולכים ובונים.
באינתיפאדה השנייה, זנחתי את "שלום עכשיו" במידה רבה, אפשר להגיד. כי "שלום עכשיו" פחדה קצת שיזהו אותה עם גורמים עוינים של טרור. מצאתי לי מן מקום, בית נגיד, במקומות אחרים, כמו למשל תעאיוש. בגלל האינתיפאדה ובגלל שביקרנו בהרבה מאוד כפרים, וישבנו ופגשנו המון אנשים, הובהר לנו שיש בעיה מאוד גדולה לפלסטינים למסוק את הזיתים, לעבד את הכרמים. לחיות, להתפרנס מאדמתם, מפרי עמלם.
הקמנו את מה שנקרא, קואליציית המסיק, ומאז אנחנו מלווים את המסיק ומלווים את הנושא הזה כבר אני חושב, השנה זו הייתה השנה ה-19 או ה-18, שאנחנו עושים את זה.
יש פעילות נוספת כמובן שהיא בבקעת הירדן, ששם ישראל לוטשת את עיניה עוד מאז תכנית אלון. הפלסטינים בקושי, אני לא זוכר מספרים מדויקים, יש להם כאילו זכויות, זכות להיכנס פה, לעשות, בבקעת הירדן, על שטח של משהו כמו 10, 15 אחוז ולא יותר.
למרבה הצער, ההתפתחות שלהם הדמוגרפית היא שלילית, וכל מה שנעשה היום זה לנסות לתחזק את הקיום שלהם. אני עושה הרבה פעמים גיוסים של תרומות בשביל לקנות יריעות, בשביל להקים אוהלים שהפילו, כי המדינה הורסת, או לפעמים משלם קנסות על רכב חקלאי או רכב כזה או אחר שהמדינה מחרימה.
עיקר פעולה נוסף זה הפעילות שלנו בנגב, בעיקר עם תושבי הכפרים הבלתי מוכרים.
פעילות מאוד אינטנסיבית בעשור האחרון שבכפר אל-עראקיב הבלתי מוכר, ליד רהט, לא רחוק מרהט, מצפון לבאר שבע, כפר של כמה מאות תושבים. ב-2010 הרסו אותו, זו הייתה ההריסה הראשונה, ממש קליל. אחר כך, בנו כמעט את כולו בחזרה, וכל התושבים נשארו בכפר. מאז 2010 הרסו את הכפר הזה כבר כמעט מעל 40 פעם. השלטונות עושים את כל ביכולתם כדי להעיף אותם. אחת השיטות זה לפגוע בכיס, עומדות נגדם תביעות על ההריסה, ועל הדחפורים. איזה מיליון שמונה מאות שקל שהם חייבים עבור זה שהמשטרה והשלטונות הועילו להרוס להם את הכפר.
ואנחנו, פורום הכרה, לקחנו על עצמנו אחריות מסוימת על הפעילות של הבאת מתנדבים, ופעילויות מחאה, ומה שנקרא, פעולות בשטח, כמו למשל זריעה.
השקפת העולם הבסיסית שלי היא השקפה שמאמינה שביסודו המין האנושי הולך להיות יותר טוב כל הזמן. אני מאמין היום במדינה דמוקרטית, רצוי שתהיה חילונית, כמובן, מדינה דמוקרטית חילונית מהנהר ועד הים.
הייתי רוצה להשאיר לילדיי ולנכדיי, ולכולם בעצם, שתהיה מדינה שהיא מדינה חומלת, שהיא מדינה שיש בה שוויון, שהשלטון בה הוא דמוקרטי אמיתי, שיש בה שוויון זכויות, מדינה שהיא מדינת רווחה, שהיא דואגת לחלשיה, שהיא מספקת את המינימום הנדרש לכל אזרח ואזרח בחייו, וזה מספיק לי.

סוף תמלול הכתבה: עושות כבוד: ראיון אישי עם יעקב מנור

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית