תמלול הכתבה: סיפור שגוי – מדיניות מפלה

מנחה הטקס: אני מתכבד לפתוח את טקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
יאסו זללו: אותי מקומם העניין של האתוס ההצלה הציוני, הנרטיב הזה. הנרטיב השקרי.
בנימין נתניהו: החיבוק החם על סירות הגומי של השייטת ובמטוסי חיל האוויר. הם הושיטו לכם יד, יד אחים.
מתוך כתבת חדשות: היום לפני 25 שנים, על המוסד הוטל להציל את יהודי אתיופיה, להביאם לישראל.
את כולם מניעה בעצם אותה תחושה של מבצע הצלה.
שולה מולא: זה נכון שהמוסד היה שם. אני גם כשאני רואה את הסרטון הזה של ההרקולס שנוחת באמצע המדבר זה קסום, זה מדהים, אני מתרגשת. אבל זה לא כל הסיפור.
יאסו זללו: במשך שנים פמפמו ופמפמו לאזרחי ישראל מי הם הגיבורים בסיפור. וזה המוסד והצבא והם הצילו אותנו. והם אלה 'המושיעים', וזה לא נכון! הגיבורים זה אבא שלי, הנה אתם רואים אותו? זה אבא שלי.
קריינות: גיבורה אחת כזאת, שלא נמצאת בספרי ההיסטוריה, הצילה את חייו של יאסו כשהיה ילד במחנות הפליטים בסודן. עכשיו, שלושים שנה לאחר מכן, הוא בדרך לפגוש אותה.
אסרס גטא: הוא רק מחפש אותי.
יאסו זללו: אתה יודע, כי זה נפל עליי באמצע העולם. למה אבא לא סיפר לי את זה לפני 20 שנה?
קריינות: בשנות השמונים עזבו כ-20,000 מיהודי אתיופיה את בתיהם, ויצאו למסע חשאי וטראומטי מאוד לעבר ישראל. כ-4,000 מהם נהרגו בדרך, במחנות הפליטים בסודן. כיום מציינים זאת בטקס ממלכתי, אליו כמעט ולא מגיעים אנשים מחוץ לעדה האתיופית.
כתב: איך נחשפת לסיפורי העלייה ממחנות הפליטים בסודן?
תומר טגנה: הקרובים שלי עשו את המסע הזה, והם מספרים לך את הסיפורים האלו, איך הם עלו, ולמה זה קרה.
כתב: ובבית-ספר למדת על זה?
תומר טגנה: בבית ספר לא.
איתן טרפה: לא שמעתי את האמת בבית-ספר משהו על זה, רק היו מציינים את זה וזהו לא היה יותר מדי.
אורית בלאי: אני האתיופית היחידה בכיתה. כן צריך להרחיב על זה יותר, כן צריך ללמוד על זה. כולם.
ענבל אלעזר: אנחנו גם רוצים להיות חלק מההיסטוריה הזאת, שגם ידברו עלינו בשיעורים.
שולה מולא: כשאתה גדל כאן כאתיופי, אין לך סיפור שלך להתייחס אליו, להשתייך אליו, להתגאות בו, לבקר אותו.
הסיפור שלנו, אם אתה רואה במוסדות, במשרד החינוך, בסוכנות, הסיפור שלנו מגיע מהרגע שההרקולס הגיע לסודן. שם זה מתחיל. אני אומרת, לא! יש לנו סיפור! אנחנו חיינו באתיופיה. חיינו באתיופיה מעל 2,000 שנה. עם מורשת מדהימה. חלקה טוב, חלקה רע, חלקה קשה. אבל אנחנו שרדנו המון שנים. בזכות זה שהחזקנו בתרבות, בדת.
יאסו זללו: ההורים, במנטליות שלהם, לא כל כך ששים לספר. תחשוב שעברה עליך איזו טראומה אתה מעדיף, אתה אומר וואלה מה שהיה, היה. עכשיו אנחנו קדימה, עם הפנים קדימה. אבל אני טוען שאם אנחנו רוצים להיות עם הפנים קדימה אנחנו חייבים ללמוד מהטעויות של העבר. הם באו משואה קטנה.
מרים מנשה: אני הייתי אלמנה. עם שני ילדים שלי, אחד בן שנתיים, אחד בן חמש. בסודן נתנו לנו אוהלים כאלה. נתנו לנו אוכל כמו תולעים כאלה... אז היו אנשים חולים, אנשים זה... ופתאום מישהו בא אליי. הוריד לי בגב שלי, הכניס אותי... רצה כאילו לעשות... הכניס אותי לשם, לקח לי ילד בגב. בן שנתיים. אמרתי לו, תעזוב אותו. לא. נתן לו זריקה פה. נתן לו בגרון פה. הרג אותו, בן שלי, בן שנתיים. אנס אותי. הרג את הבן שלי, הרג אותו. גם אותי.
קריינות: בנרטיב הממסדי שהושמע בטקס בהר הרצל, אפשר היה להכיל את סיפורי הקורבנות מסודן.
בנימין נתניהו: הרעב, הצמא והמגיפות, עינו את הגוף ואת הנפש.
קריינות: אבל לא את הביקורת החריפה שמשמיעים רבים כלפי התנהלותה של המדינה באותן שנים.
שולה מולא: אני לא חושבת שהיינו צריכים להגיע לסודן בכלל. המוסד הגיע מאוד מאוחר ומאוחר מדי, ואני אומרת, באחריות, לא היינו צריכים למות שם. אין סיבה.
כתב: למה הם הגיעו כזה מאוחר? איך את מסבירה את זה?
שולה מולא: כי הם לא רצו אותנו כאן. יש דו"ח מ-73', דו"ח לידבק, בהזמנה של משרד הקליטה, מ-73', שם הוא כותב שחור על גבי לבן, חבל להביא אותם. מי שעבד יום יום וסיכן את הנפש שלו, את החיים שלו, זה הפעילים. הפעילים שלנו, יהודי אתיופיה.
קריינות: לדוגמה, אנשי הדת האתיופים, הקייסים, הנהיגו את הקהילה באתיופיה והובילו את המסע דרך סודן. אבל בארץ הם נושלו ממעמדם. רק בתחילת השנה, לאחר שלושה עשורים של מאבק, הכירה המדינה בסמכותם לחתן והסדירה את מעמדם הדתי בחוק.
סמואל אביאל אדגויצ'ו: סבא שלי, הוא היה מהמנהיגים שהפיצו את התודעה בקשר לקייסים, שהם לא קיבלו את המעמד שלהם, בתור רבנים של העדה. יש הרבה מנהיגים שכמעט ולא מדברים עליהם. זה התפספס בבית הספר מאוד.
קריינות: אז למה לחטט בפצעי ההיסטוריה? סיבה אחת היא שהסיפור שהמדינה מספרת על העבר, משפיע על זהותם של בני נוער אתיופים בהווה.
יאסו זללו: אותם צעירים גדלים במחשבה שההורים שלהם הם מסכנים. ההורים שלהם הם אנאלפביתים. ההורים שלהם לא מבינים. להורים שלהם אין היסטוריה. אין עבר, אין עתיד, אין שום דבר. עכשיו מה קורה לאותם צעירים? הצעירים מנסים לברוח מהמקום הזה. כי הוא מקום שהוא נחות. מקום שהוא... להתרחק מההורים. אין גאווה, אין כלום. אז למה שאני אדבר עם אבא שלי?
שולה מולא: אנחנו תוצר של סיפורי חיים. אנחנו תוצר של סיפורים. אנחנו תוצר של זהות. בני אדם.
קריינות: אבל לא רק בני אדם הם תוצר של סיפורים, אלא גם לפעמים מדיניות ממשלתית.
שולה מולא: המדיניות נשענת על הסיפור - הם שלחו את כולם לפנימיות של עליית הנוער בשנות השמונים והתשעים, שיש שם רק מקצוע, תכשיטנות, מכונאות רכב. מדיניות של הפרדה. עד היום. הקצאה של תוכניות סוג ז'. עד היום. בתפישה שלהם הביאו אנשים נמוכים עם תרבות נמוכה, ספק יהודים, למה שהמדיניות שלהם תהיה משהו אחר? למה שהמדיניות שלהם תהיה מדיניות של שוויון? למה שהיא תחשוב שאני יכולה להיות מנהיגה במדינה?
קריינות: בדרך לירושלים יאסו סיפר שההסתייגות מהסיפור הממסדי, הובילה אותו לחקור במשך שנים את העבר המשפחתי שלו ושהמפגש היום עם האחות שהצילה אותו הוא בעבורו שיא של התהליך הזה.
כתב: אתה מתרגש יאסו?
יאסו זללו: אתה חושב מה להגיד, אתה אומר וואו מה אני אגיד לה? איזה מילים אני... איך אני אקרא לה? האם אני אקרא לה בשם הפרטי או שאני אקרא לה... או שאני אקרא לה 'אמא'? מצד שני אני מאוד מובך גם. זה סגירת מעגל עם עצמי, הרי אני מתעסק המון המון בהיסטוריה ובעבר, אני מבין שכל זה התנקז סביב המפגש הזה.
מה נשמע? מה נשמע מה שלומך?
היא חיבקה... ישר זיהיתי, ישר ידעתי שזו היא, ישר ידעתי שזו היא.
קריינות: אסרס גטא הייתה אחות רפואית במחנה הפליטים בו שהה יאסו, למרות הנסיונות של השלטונות בסודן למנוע זאת, היא טיפלה והצילה מעל למאה ילדים.
אסרס גטא: בהפסקה הביאו אותו, ולא הכניסו אותו. נעלו לו את הדלת, לא הכניסו אותו, ידעתי שהוא מהעדה שלי. הכנסתי אותו, נתתי לו לשתות, הקיא, נתתי לו לשתות. הוא היה רזה, פשוט משלשל, רזה ממש, אני אתן לו כדור אחד או שהוא ימות או שהוא יחיה. דיברתי איתו, אבא של יאסו, מה אני יעשה? יש לנו שתי אופציות. הוא אומר לי גם קברתי את אחותו הגדולה. מה אני אעשה? אנחנו נעשה, נבחר משהו. באמת התפללתי, אמרתי 'אברהם, יצחק, יעקב' ונתתי את הכדור, נתן לו, ישן ובא בבוקר לאט, לאט, לאט השתפר. כמעט... עוד כמה ימים היה נשאר (ללא טיפול) לא היה איתנו עכשיו. לא היה איתנו עכשיו.
אבא אשגרה וורקנך זללו: הגברת אסרס גטה – אחרי בורא עולם, היא זו שהשיבה לי את בני.
אסרס גטא: ברוך השם, תודה לאל. יש הרבה באמת שהצלנו, הצלתי. אבל יש לי קשר עכשיו.
יאסו זללו: אני מאוד מתרגש.
אסרס גטא: גם אני.
יאסו זללו: אני מתרגש מאוד.
אבא אשגרה וורקנך זללו: זוהי לוחמת גיבורה שהצילה רבים מהעם שלה. מתייחסים אליה ככל אדם. מעציב אותי מאוד שעד היום לא קיבלה הכרה.
יאסו זללו: זאת הגיבורה האמיתית. זאת שהייתה שם, זאת שראתה, זאת שסיכנה את החיים שלה.
קריינות: אז במציאות בה המדינה מתעלמת מרוב סיפורי ההיסטוריה האתיופית, בעיקר אלו שלא מתאימים לנרטיב הלאומי של הצלה וגאולה, בני הנוער מחפשים דרכים אחרות לעצב את זהותם. מחוץ למערכות החינוך וטקסי הזיכרון הממלכתיים.
אורית בלאי: ישבנו בחדר אמרתי לה "אמא אני רוצה לדבר איתך על מה שעברת שם". וישבנו, היא דיברה איתי, היא אמרה לי על הכול, על מה שקרה להם בדרך, על מה שלא היה להם, שבועות שהם הלכו ברגל, בלי כלום. בחיים לא ידעתי מה הם עברו.
כתב: אחרי שידעת על הסיפור הזה איך ראית את אמא שלך? השתנה משהו?
אורית בלאי: כן, אמא שלי...
סמואל אביאל אדגויצ'ו: המורשת שלנו מחזקת מאוד את הזהות שלי ובכל מקום שאני הולך אני לא מפחד להגיד את מי שאני ומה שאני וזה ברור שבן אדם עם שורשים הוא בן אדם מאוד חזק.

סוף תמלול הכתבה: סיפור שגוי – מדיניות מפלה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס