תמלול הכתבה: עושות כבוד: ראיון אישי עם דפנה בנאי
דפנה בנאי: אני דפנה בנאי, אני פעילה במחסום ווטש ובתעאיוש, אבל בעיקר בבקעת הירדן. גדלתי בתל אביב במשפחה שהעריצה את בגין והייתה משפחה חירותניקית. הייתי מאוד ציונית, רציתי למות בעד ארצנו. רק בשנות ה-20 ומשהו לחיי, אפילו קרוב לגיל 30, התחילו להתעורר בי איזשהן ספקות. ידעתי שיש פה אוכלוסייה ערבית, והתחיל להציק לי שאני לא מכירה אותה, שאני לא פוגשת אותה, לא פוגשת אותה כבני אדם. נילי רימון, היא ועוד חברים ארגנו מפגשים של יהודים וערבים, מפגשים חברתיים. במסגרת הזאת, פגשתי את תגריד שביטה שהיא עד היום החברה הכי טובה שלי. דרך הידידות איתה וגם עם חברים אחרים ב"גשר לשלום" פתאום נחשפתי לנרטיב אחר. אחד הדברים המשעשעים זה שאנחנו היינו עושים כל שנה ביום העצמאות על האש ומזמינים חברים, וכשאני התיידדתי עם תרגיד והמשפחה שלה, צלצלתי אליה לפני יום העצמאות והזמנתי אותה לבוא לחגוג איתנו את יום העצמאות, והייתה דממה. ואז היא אומרת לי, "את יודעת, אנחנו לא חוגגים, זה לא חג עבורנו". ואני הייתי מאוד מופתעת, אני הייתי בטוחה שכל הערבים מסתובבים עם דגלים ישראלים וחוגגים את יום העצמאות. בהתחלה, זה היו מפגשים חברתיים ואז הרגשתי צורך לעשות קצת יותר והצטרפתי לתנועת הנוער "סדאקה רעות" שזה תנועת נוער נפלאה, שלא מקבלת תקציבים, משום שהיא לא תנועה ציונית. ואני הייתי, אני חושבת, 20 שנה בוועד המנהל של "סדאקה רעות". אבל כל הפעילות שלי התרכזה בתוך ישראל, משום שלא נכנסתי לשטחים הכבושים כי האמנתי ש... אני עדיין חושבת שעם כל הפעילות שלי, כשאני מגיעה לשטחים, אני אדוני הארץ. כשפרצה האינתיפאדה השנייה הבנתי שמשקרים אותי. אני הייתי מאמינה ענקית בהסכמי אוסלו, וחשבתי בשנות ה-90 שאנחנו מתקדמים לכיוון של איזשהו שלום, של איזשהו הסדר, ולא קניתי את הסיפור הזה שבגלל שאריק שרון עלה להר הבית וזה... להתפוצץ ברמה כזאת, של זעם, של כעס, זה לא בא רק מעלייה אחת להר הבית. זה היה הטריגר שפוצץ את אותו סרטן מוגלתי שהלך ותפח בכל תקופת שנות ה-90 ותקופת אוסלו. ואז החלטתי שאני לא אתן יותר שיספרו לי סיפורים, ואני חייבת להיכנס לשטחים. והוקמה אז תעאיוש הארצית, ועשינו כמה פעולות, וכמה מסיקי זיתים עם "רבנים למען זכויות אדם - שומרי משפט". ואז שמעתי מאיה קניוק על מחסום ווטש, ובאתי. לפני למעלה מ-10 שנים גיליתי את בקעת הירדן, וגיליתי את האנשים המופלאים בבקעת הירדן שנאחזים בציפורניים בתנאים מאוד קשים. מכיוון שישראל מנסה לספח את הבקעה ללא תושביה. לא מביאים משאיות ומסלקים אנשים, אבל מונעים מהם מים, מונעים באופן פעיל. בערך 75,000 או 80,000 פלסטינים מקבלים פחות מ-10% מהמים, וגם זה רק בכפרים הגדולים. כל קהילות הרועים שאנחנו בקשר איתם אינם מקבלים מים לחלוטין. וזה נורא, זה נורא. תחשבו על אנשים שחיים ב-40 מעלות, 8 חודשים בשנה, בלי מים. על ידי הריסות בתים קבועות. בכל שטחי C, והבקעה היא 98% אחוז שטח C, לא ניתנים אישורי בנייה מאז 67', ואנשים חייבים לגור. אז הם בונים אוהלים, פחונים. אנשים במגורים הדלים שלהם חיים בכזה חוסר ביטחון. הרי בית זה ביטחון, זה קירות שעוטפות אותנו, מגנות עלינו, נותנות לנו פרטיות, נותנות לנו אפשרות לקיים חיים שמחוץ לעולם הגדול. כל לילה, כשהולכת לישון אישה פלסטינית, היא לא יודעת אם הבית יעמוד סביבה בבוקר, אם לא יבואו עוד דחפורים בבוקר. הפעילות שלי היא פעילות קודם כל סולידרית איתם. אני לא פעילת "ויצו", אני לא באה לעזור להם. אם יש מצוקה, אני מנסה לעזור, אבל זאת לא המטרה. הדבר הכי חשוב שאני עושה, אני חושבת, זה התיעוד של איך ישראל מתעללת באנשים שלא עשו לה שום רע. שחיים הרבה לפני הכיבוש, חיים במקום. זה אנשים מאוד לא אלימים. אין בבקעה זריקות אבנים, הפגנות, פיגוע אחד יש ב-15 שנה. הם אנשים שכל החיים שלהם והמהות שלהם היא סביב ההישרדות שלהם במקום. אנחנו חיים היום במציאות רעה, הרסנית למדינת ישראל. בסך הכול, זו הארץ שלי, שפה שלי, זה האנשים שלי, זה המשפחה שלי, ואנחנו צועדים לקראת תהום. אני חייבת לעשות את כל מה שאני יכולה כדי שהנכדים שלי יחיו בארץ שיש בה תקווה. אם אנחנו לא נלמד לחיות עם האזרחים הערבים במדינה, כשווים לנו, ולא בתור טובה שאנחנו עושים להם, אלא טובה שאנחנו עושים לעצמנו, לטובתנו, בואו נחיה ביחד.
סוף תמלול הכתבה: עושות כבוד: ראיון אישי עם דפנה בנאי
הוספת תגובה לכתבה