תמלול הכתבה: הביקור בספוריה ובחזרה לתקווה
צופיה: התלוותי לערין לסיור במושב ציפורי, שקם על אדמות הכפר הפלסטיני ספוריה, שם חיה משפחתה של ערין לפני 70 שנה. את הסיפור ממקור ראשון הלכנו לשמוע מפי סבתה של ערין שמתגוררת בנצרת.
רסמייה אבו ניגם: ספוריה הייתה מרכז אזורי לכל הכפרים. ב-1948 הצבא הישראלי נכנס לבתים שלנו והפחיד את נשות הכפר. מקרה דיר יאסין מאוד השפיע על תושבי הכפר וגרם להם לנקוט ביתר זהירות. הגברים בכפר החליטו להוציא את בנותיהם ונשותיהם מהכפר, נאמר להן להישאר מחוץ לכפר עד הבוקר. הגברים שנשארו בכפר נאבקו בצבא הישראלי, וחלקם נהרגו.
ערין: לספוריה לא התקרבתם? לא נכנסתם?
רסמייה אבו ניגם: לא, לא, לא, לא, היה מצור על הכפר ומי שניסה לחזור, ומי שהתקרב לשטחים החקלאיים ולבוסתנים ירו בו. 
צופיה: גדלתי בקריית שמונה. אף אחד לא סיפר לי על הכפר חלסה שעל אדמותיו נבנתה העיר ומה קרה לתושבים שחיו פה. את ערין הכרתי בסמינר לנשות ואנשי מדיה, שעסק בתפקידה של התקשורת ביישוב הסכסוך. במסגרת זו יצאנו למסע מצולם לציפורי של היום, ספוריה של אז. 
ערין: הרבה בתים פה משופצים, נעשו מחדש, זה שונה לגמרי מכל מה שהיה.
צופיה: כמו הרבה צאצאי פליטים מספוריה, גם ערין מתגוררת כיום בשכונת ספאפרה בנצרת, מרחק מספר קילומטרים בלבד מהאדמות מהן נעקרה משפחתה לפני 70 שנה.
צופיה: איך מרגיש לך להיות כאן היום?
ערין: שמעי, אני, בא לי שאני אחזור. מקום מדהים, מקום יפה. בזמן שאת באה את מרגישה שיש איזו שייכות מסוימת. וזה כואב שאנחנו היינו גרים פה, וההורים בעצם, והסבתא, ופתאום אין לנו כלום פה.
צופיה: ערין זיהתה את הבאר בכניסה לבית שהיה שייך למשפחתה. כיום מתגוררת בו משפחה יהודית. בביקורה של ערין במקום, היא מייצגת את הפחד של היהודים שגרים בבתים שהיו בעבר של פלסטינים. על הפחד הזה דיברנו עם רוברטה, שגרה בציפורי כבר 20 שנה.
רוברטה: ולאט לאט התחלתי להבין שציפורי זה גם היה מקום יהודי ואחר כך זה היה מקום ערבי, ואחר כך הייתה מלחמה, ואחר כך זה הפך למושב יהודי, ציפורי. היה לי מעניין ללמוד מה באמת כל החלקים האלו, כמו פאזל, לשים את כל החתיכות - כל החלקים ביחד בראש שלי, ובלב שלי ולנסות להבין את זה. אני חושבת שהרבה יהודים פה מאוד מפחדים שיבואו אנשים, שהמשפחה שלהם הייתה מספוריה וגידו: "אני חוזר לפה, זה היה הבית שלי, זה היה הבית של הדוד, עכשיו אני חוזר, אני רוצה את זה, אני רוצה את זה חזרה" - אז איפה יהיה הבית שלי?
ערין: אנחנו ביחד, ערבים ויהודים, יש לנו את אותה הבעיה - המקום. אנחנו, אין לנו מקום, כי היהודים לקחו את המקום, ואם אנחנו (נהיה) עוד פעם במלחמה ואנחנו ננצח, אז גם ליהודים לא יהיה מקום. אז אותה הבעיה יש לשתינו. הקטע רק שנעביר את ההיסטוריה הנכונה, שנקבל אחד את השני נכון. כן, היה פה אנשים ערבים, היה פה אנשים יהודים - אבל אולי לא הרבה, אבל שנלמד לחיות ביחד, לקבל אחד את השנילא לעשות עוד כיבוש. צופיה: מסתבר, שבעבר ניסו תושבי צפורי לקיים דיאלוג עם עקורי ספוריה. תושבים ששוחחנו איתם, אשר לא הסכימו להתראיין לכתבה, סיפרו לנו על יוזמה שהייתה בשנים האחרונות, שנגדעה בגלל התנגדות נחרצת של חלק מחברות וחברי המושב.
רוברטה: הערבים, אני חושבת, היו מוכנים. זה היו היהודים שגרים פה עכשיו, ואמרו שזה לא יביא למקום טוב. זה המצב היום. צריך לחשוב מה עושים היום.
ערין: והיום, לפי דעתי, צריך לחשוב באמת על לחיות ביחד. צריך להתייחס לכל בן אדם כבן אדם, לא יהודי ולא ערבי.
רוברטה: אז פעם הייתה מלחמה, הם ניצחו. תהיה עוד מלחמה, הם ינצחו, בדיוק כמו שאת אומרת. אז למה לדבר על שינוי, שינוי, וכיבוש, ומלחמה ועוד סכסוך, בואו נחליט מה עכשיו אפשר לעשות כדי שיהיה יותר טוב.
צופיה: הסכמתי איתן. איך אפשר לפיוס אם לא נכיר בעוול שנעשה למשפחתה של ערין, שלא הייתה מעורבת בלחימה, אך נאלצה לעזוב? איך אפשר להמשיך ולהוריש מדור לדור סיפור שהיו כאן רק ביצות וחול, מבלי להזכיר את מי שגרו כאן לפנינו? על הנושאים הללו, החליטה רוברטה לקיים מפגשים עם בני נוער.
רוברטה: כל שנה במרץ אני מוציאה קבוצה של יהודים וערבים בכיתה י"א, וכל שנה אנחנו מוסיפים עוד שני בתי ספר - בית ספר יהודי ובית ספר ערבי. אני חושבת שבלי להבין מה היה, יהיה מאוד קשה להתקדם למשהו יותר טוב מההווה.
צופיה: כמו משפחתה של ערין, חיים כיום בתוך ישראל כ-300 אלף עקורים ממלחמת 48'. חזרה מוסכמת על ידי כל הצדדים לא מאיימת על הדמוגרפיה בישראל ויכולה להיות צעד התחלתי בונה אמון.
צופיה: מה את חושבת רוברטה - יש מקום לכולם?
רוברטה: אני חושבת שיש מקום לכולם.
סוף תמלול הכתבה: הביקור בספוריה ובחזרה לתקווה
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו 2 תגובות באתר

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 8 באוגוסט, 2019  בשעה 19:33

    גם לסבתא שלי היה אחלה בית בבוקרשט, אז?
    היתה מלחמה (שהערבים פתחו בה), והערבים הפסידו בה..
    לא יודע אם אתם לומדים היסטוריה אבל זה מה שקורה במלחמה, ואני מעדיף להיות המנצח!!

  2. אהוד שם טוב 8 באוגוסט, 2019  בשעה 19:43

    זה נכון שזה מה שקורה במלחמה.
    אבל מה צריך לקרות כדי להשכין שלום?
    יכול להיות שמי שנאחזים באמירה "הם פתחו במלחמה" / "הם הפסידו" מתקשים גם אחרי 70 שנה להבין, שבתהליך שלום מכירים בעוול שנעשה ומנסים לגשר ולפצות על מה שקרה במלחמה?
    70 שנה אומרים "הם התחילו" – במה זה מקדם אותנו חוץ מלטפח את תחושת הקורבנות?

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס