אז איך עברה עליכןם שנת 2015? עלינו, צוות הטלוויזיה החברתית, היא עברה בסיקור נושאים ומאבקים שהתקשורת המרכזית נוטה להתעלם מהם, בתכניות אולפן אליהן הוזמנו אורחות ופרשניות שבדרך כלל פחות נשמעות ובעבודה קשה לספק עבור צופינו וצופותינו תוכן מקצועי ומעניין. כשהגיע זמן הסיכומים, ביקשנו מכל אחד ואחת מהצוות לבחור מה היתה הכתבה שהכי אהבו השנה ולנמק למה. הנה התשובות שקיבלנו:
בחרתי ב"עושות סדר": תכנית פאנל של נשים פורצת דרך, בהנחיית תמי מולד חיו. כל התכניות נותנות במה לפרשנויות וביקורת של נשים בנושאים חברתיים, פוליטיים וכלכלים. לצערי תכניות מסוג זה, נעדרות בתקשורת המיינסטרים. אני מזדהה במיוחד עם המהדורה על נשים בתקשורת. חנה בן משה.
הכתבה שבחרתי לעלון סוף השנה של הטלוויזיה החברתית היא "שתי מדינות מולדת אחת" – על היוזמה שמאתגרת את השמאל והימין הפוליטי בארץ, יוזמת שלום שמפרקת את הקשר ההיסטורי בין מדינת הלאום לטריטוריה. היוזמה המרעננת, שהתפתחה לפני שלוש שנים בחוגי בית סגורים, הפציעה השנה, שנה שבה לדבר על פיוס ושלום זה ממש חלום באספמיה. אהוד שם טוב.
כתבה שמתמצתת בעיניי את מהות הפמיניזם כתנועה פוליטית: סולידריות, מאבק בלתי אלים וחתירה לשלום ולסיום הכיבוש. בנוסף להיותה כתבה חשובה, המספרת את סיפורו של יום האישה הבינלאומי כיותר מיום שופינג, זו כתבה שבעשייתה פגשתי נשים מופלאות ומעוררות השראה, כתבה שעצם העבודה עליה הפיחה בי תקווה והזכירה לי שוב, שהאישי הוא הפוליטי. חן פטר.
בחרתי את הצגת התאטרון של קבוצת מבקשי מקלט וישראלים, שהציגו מול מתקן הכליאה חולות את הצביעות המרגיזה של המשטר הישראלי. הצגה חריפה שמצליחה לחשוף את המציאות הקשה, את האחראים לה ואת הציניות המזעזעת של מנגנוני השלטון, אבל לצד הזעזוע לא מוותרת גם על הומור שנון ומצליחה להביא לבמה את סיפורי היומיום המדהימים של מבקשי המקלט בישראל. אורי בר-שלום אגמון.
זו הכתבה הראשונה שצילמתי בטלוויזיה החברתית. נושא זכויות בעלי חיים וטבעונות קרוב מאוד לליבי ולכן שמחתי לצלם את ההפגנה ואני חושב שהכתבה יצאה מוצלחת מאוד, בטח עבור כתבה ראשונה. אייל טשרניחובסקי.
בחרתי בכתבה זו כי היא מסקרת את הפגנת הקהילה האתיופית שהיו בה עצמה ואנרגיה מדהימות. לו כל ההפגנות היו כאלה, המצב כאן היה שונה. אולי גם כי היא שיקפה את הזעם שלי. הייתי מפגינה וצלמת גם יחד. יהודית אילני.
הכתבה הזו מראה בצורה טובה את הרלוונטיות של הטלוויזיה החברתית כגוף תקשורת עצמאי בארץ. אני אוהב את הכתבה כי יש בה מגוון של נשים מרחבי החברה האזרחית, שזועקות זעקה שכל אחד ואחת חייבות לשמוע. כמו שח״כ מרב מיכאלי אמרה בעצרת: ״זאת סולידריות״. יובל ברק.
ניצול של נשים לא מתחיל ולא נגמר בזנות. בעולם בו נשים מנוצלות במכונים, בדירות דיסקרטיות וברחוב, הן ינוצלו ויוטרדו גם בעבודה, במשפחה, בלימודים וגם בסתם בילוי שגרתי. הלוואי שב-2016 העולם שלנו יהיה בטוח קצת יותר ומנצל קצת פחות. יעל נודלמן.
כתבה המראה מציאות מטרידה שלאחרונה אנחנו רואים יותר ויותר ממנה, ואולי אפילו היתה רמז מטרים שהרשויות התעלמו ממנו לחלוטין, להתפתחות מעשי השנאה כמו הרצח בדומא. הכתבה מראה את הגזענות האיומה ביום ירושלים שמתקיימת תחת הגנת הרשויות, אך למעשה חושפת את המציאות שבה הימין הקיצוני הם לא חבורה קטנה והזויה של נערי גבעות, אלא כמויות עצומות של אנשים שבאמת מאמינים שלפלסטינים אין זכות קיום. הכתבה מראה גם את קולות ההתנגדות אליהם, קולות שקוראים לסיום הכיבוש, סולידריות, ושלום ושאותם צריך להמשים לחזק גם השנה. תאיה גוברין-סגל.
בחרתי בכתבה המספרת על הטרילוגיה "הר". הצגה בתיאטרון "נוצר" בבת ים, הבוחנת את מהות המנהיגות הצבאית והמדינית במדינה ומפנה דרך האמנות שאלות קשות כלפי החברה הישראלית, בעיקר בעידן בו שרת התרבות מצהירה שתטיל צנזורה ולא תסבול פגיעה בתדמית צה"ל. דמיטרי וייסברג.
מהדורה זו של עושות סדר מכילה בתוכה את מהות הטלוויזיה החברתית השנה בשבילי. התוכנית מחדשת, נותנת במה רצינית לנשים פלסטיניות שקולן נעלם בשיח הישראלי בנושא גברי ומיליטרסטי לחלוטין. תוך כדי כך התוכנית מצליחה לעניין, לרתק, ולפתוח עולמות חברתיים ואישיים חדשים. ליאור שקד רנו.
יעל חיפשה פתרון לבדידות, לרותי יש עם מי לצחוק. ואני? אני הרגשתי מבוכה ובעיקר קנאה בין המון נשים רוקדות, צוחקות ומשוחררות. אני זכיתי להתבטא נגד אייג'יזם וליצור כתבה שאוכל להראות בגאווה ולומר, זה שלי. ובעיקר זכיתי לנסות להתמודד מול עצמי ומול הפחד שלי שאזדקן לבד, ולצחוק (שזה לא פשוט בכלל). אור סגל.
בעוד גל סכינאות שוטף את הארץ והציבור והתקשורת עסוקים בפחד של הישראלים היהודים, נדמה היה לרגע כאילו כולנו כאן יהודים ומותקפים. אלא שביננו חיים גם אנשים נוספים, כאלה שאמנם שותפים לפחד מפני הטרור אך מפחדים גם מזיהוי לא נכון, מהתקפה בשל מוצא או מראה. כמה מהקולות של צעירים ישראלים מיפו, שהם גם פלסטינים, המספרים על הפחד שלהם בעיצומו של גל הטרור. קולות שתשמעו רק בטלוויזיה החברתית. תמי מולד חיו.
נקווה ונאחל שגם שנת 2016 תהיה שנה של תקשורת עצמאית בועטת ושל עשייה משמעותית ומעניינת.
הוספת תגובה לכתבה